מאמר זה נכתב בהמשך למאמר "כוחות היבשה בצבא מצרים. סקירה כללית וסיכום תכניות רכש" שהתפרסם בתאריך 29.04.2018.[1] במאמר זה אסקור את המאפיינים הכלליים של כוחות היבשה, כולל אמצעי הלחימה שנרכשו מאז תפיסת השלטון ע"י עבד אל־פתח א־סיסי. כמו כן אסקור את מגמות הרכש בעתיד. המאמר מבוסס על חומר גלוי ויש לקחת בחשבון שהמצרים מצליחים להסתיר פרטים חשובים על צבאם מעין הציבור.

הצבא המצרי הוא צבא סדיר ביסודו ומונה כ־440 אלף חייל.[2] בזרוע היבשה נמצאים כיום 16 דיביזיות: 4 שריון, 9 ממוכנות, ו־3 הן דיביזיות "חי"ר קל" (יבואר בהמשך). בנוסף לכך יש עוד מספר גדול של יחידות עצמאיות הכוללות: 2-4 חטיבות חי"ר, 5 חטיבות ממוכנות, 4 חטיבות טנקים, 2 חטיבות טילי קרקע־קרקע, 17 חטיבות תותחים, 6-8 אגדי נ"ט, 8 חטיבות הנדסה, 6-8 אגדי נ"ט, 3-8 אגדי קומנדו, 5 אגדי גישור, חטיבת הנחתה אווירית ממסוקים, חטיבת נחתים, 2 חטיבות צנחנים, 3 יחידות עילית לפעולה בעורף האויב, 5 גדודי הגנת חופים, ו־4 גדודי משמר גבול. 

על מנת לקבל תמונה בהירה של עוצמת כוחות היבשה יש למנות למעשה את מספר החטיבות כמו שמופיע להלן: 

 

בגבול מצרים - לוב ערוכות שתי דיביזיות, האחת ממוכנת ושניה משוריינת, שתפקידן למנוע זליגת כוחות איסלמיסטיים מלוב לעבר מצרים. במרחב אלכסנדריה ערוכה דיביזיה ממוכנת, שלהערכתי נועדה לשמש ככוח ההנחתה הימי העיקרי במקרה של עימות עם ישראל.[5] במרחב קהיר ערוכות שתי דיביזיות נוספות וכן שלוש דיביזיות חי"ר קלות (לא סומנו במפה), שתפקידן לאבטח את המשטר. 7 דיביזיות של צבא מצרים ערוכות לאורך תעלת סואץ, ודיביזיה ממוכנת ערוכה בסיני. בנוסף לדיביזיה זו ערוכים בסיני עוד למעלה ממאה גדודים מסוגים שונים (חי"ר, הנדסה, גישור, נ"מ, אספקה ועוד).

הסכם השלום מתיר למצרים להיערך בסיני בכוח שלא יעלה על דיביזיה ממוכנת (41 גדודים). מיום חתימת ההסכם מנסים המצרים, ללא הרף, לכרסם בהסכם המגביל את נוכחותם בסיני ומכניסים לסיני כוחות נוספים. כך, למשל, עד לשנת 2010 נבנו בסיני מחנות קבע לכ־120 גדודים וכיום יש בסיני מחנות צבא בקיבולת של כ־170 גדודים. בשנים האחרונות מנהלת מצרים מאבק מול כוחות איסלמיסטיים המפגעים בצבא מצרים, וישראל "התירה" למצרים להכניס לסיני כוחות מעבר למוסכם. על פי הודעת רמטכ"ל צבא מצרים מפברואר 2018, בסיני ערוכים 88 גדודים עם 42 אלף חיילים, כלומר כוח בהיקף של כשתי דיביזיות. אני חולק על רמטכ"ל צבא מצרים ומעריך שבסיני יש כיום כוחות בהיקף של 170 גדודים שהם למעשב סד"כ של כשלוש דיביזיות. היערכות הכוחות בסיני היא להערתי כדיביזיה בצפון סיני במרחב רפיח – אל־עריש, כדיביזיה במרכז סיני במרחב רפידים ודיביזיה נוספת בדרום סיני במרחב ראס סודר – אבו רודס – א־טור – שארם א־שיח. להערכתי, הכוחות בסיני אינם קבועים ומוחלפים לפרקים בכוחות הערוכים לאורך התעלה על מנת לאפשר למפקדי צבא מצרים להכיר את זירת הלחימה בסיני.

מצרים מחולקת גיאוגרפית לששה פיקודים צבאיים מרחביים. מדובר במפקדות שתפקידן העיקרי הוא לספק שירות לוגיסטי ומנהלתי לכוחות הצבאיים החונים בגזרתם. מבחינה אופרטיבית מפקדי הפיקודים אחראים להגן על המתקנים האזרחיים בחיוניים בגזרתם. הם עושים זאת בסיוע הכוחות החונים בגזרתם או באמצעות כוחות מיוחדים המגויסים במיוחד לצורך אבטחה.[6] להלן רשימת הפיקודים:

• פיקוד צפון – מפקדת הפיקוד באלכסנדריה. הפיקוד אחראי על גזרת הדלתא ומרחב אלכסנדריה.

• פיקוד מערב – מפקדת הפיקוד בסידי בראני. בגזרת הפיקוד ערוכות שתי דיביזיות שמתפקידן להגן על גבול מצרים – לוב. לא ברור עד כמה מעורב הפיקוד בתכנונים האופרטיביים במקרה של עימות צבאי בין המדינות.

• פיקוד מרכז - מפקדת הפיקוד בקהיר. המפקדה אחראית על מתן שרותי מנהלה לכלל הכוחות החונים במרחב קהיר.

• פיקוד התעלה - מפקדת הפיקוד שכנה בעבר באבו כביר. עד מלחמת יום הכיפורים, היה הפיקוד אחראי על מרחב קהיר- תעלת סואץ. לא ברור אם פיקוד זה קיים עדיין.  

• פיקוד דרום – מפקדת הפיקוד באסיוט. המפקדה אחראית על עמק הנילוס ולרשותה עומדות כמה חטיבות עצמאיות. 

• פיקוד ים סוף – המפקדה שכנה בעבר בע'רדקה. ולרשותה הועמדו מספר חטיבות עצמאיות שמתפקידן לאבטח את מפרץ סואץ וחוף הים האדום. יתכן שמפקדה זו אוחדה עם מפקדת מושל דרום סיני, ומקומה הועתק ל־א טור. 

בנוסף לפיקודים המרחביים, הוקמו בסיני שתי מפקדות שתפקידן דומה לשל פיקוד מרחבי. האחת "מפקדת מושל צפון סיני" שמקום מושבה באל עריש, והשניה בא־טור "מפקדת מושל דרום סיני", האחראית לכלל המנהלות ולאבטחת מתקנים בדרום סיני. ייתכן ואחריותו של מושל דרום סיני הורחבה גם לגדה המערבית של מפרץ סואץ וחוף הים האדום, במקום מפקדת פיקוד ים סוף.

שרשרת הפיקוד האופרטיבית על צבא מצרים מתחילה בנשיא, המוגדר בחוק כמפקד העליון של הכוחות המזוינים. בשעת חירום יש לנשיא יש מוצב פיקוד ומשם הוא מנהל את המערכה המדינית בעיקר. בשעת הצורך הוא מגיע למוצב הפיקוד הכללי של הצבא. מתחת לנשיא נמצא שר ההגנה שלמעשה שולט בפועל על הצבא בכל ימות השנה. לצורך זה יש לו מוצב פיקוד משל עצמו המשמש אותו בעיקר בשגרה. מתחת לשר ההגנה נמצא הרמטכ"ל. לרמטכ"ל, כמו לכל שרשרת הפיקוד שמתחתיו – עד לרמת החטיבה, יש שני מוצבי פיקוד: לשגרה, והשני, במקום שונה,[7] לחרום. למטה הכללי, כמו ליתר העוצבות, יש מוצב פיקוד קדמי, בו נמצא המפקד ולצידו קבוצה מצומצמת של קצינים אגמ"יים. לבעלי התפקידים בתחום כוח אדם ולוגיסטיקה יש מוצב פיקוד נפרד. 

 

מתחת לרמת השליטה המטכ"לית נמצאות מפקדות של שתי ארמיות השדה, השולטות על רוב הגייסות של כוחות היבשה. בשנים האחרונות הוקמה מפקדה חדשה בשם "מפקדת הכוחות המזוינים בסיני" המכונה גם "מפקדת פיקוד מזרח.[8] המדובר במפקדה בין המטכ"ל לארמיות השדה. 

הצבא המצרי מנהל שרשרת ארוכה מאוד של בתי ספר תיכוניים מקצועיים המכשירים את הנוער לקראת שירות בצבא. לאחר הגיוס יש בזרוע היבשה 55 בסיסי הדרכה[9] בהם החייל עובר טירונות עבור טירונות ולאחרי הוא יוצב ליחידה בהתאם להכשרתו. עד מלחמת יום הכיפורים מנה מערך ההדרכה של זרוע היבשה 55 בסיסי הדרכה ומבניהם: 5 בסיסי הדרכה לחי"ר (לקרביים, לנגדים, למקצועות, לתומכי לחימה בשדה ולג'ובניקים), 3 בסיסי הדרכה לשריון ועוד. בנוסף לבסיסי ההדרכה, בכל מקצוע צבאי מרכזי כגון חי"ר שריון קשר מודיעין, קיים גם בית ספר המגבש את תורת ההפעלה ומכשיר בד"א ואנשי מקצועות מיוחדים כגון: רגמים, מפעילי מערכות נ"ט ועוד. 

בד בבד להכשרת החיילים קיימת מערכת הכוללת לפחות 5 אקדמיות לקצינים: האקדמיה הכללית לקצינים, טייס, ים, אוויר, הגנה אווירית. קורס הקצינים הוא לפחות בן שנתיים. בסיום הלימודים מוענקת למסיימים קצונה ותואר אקדמי. בנוסף קיימות מסגרות לימודים אקדמיים גבוהים למיועדים לתפקידי פיקוד בכירים.  

בנוסף למערכת בסיסי ההדרכה בתי הספר והאקדמיות, קיימים בצבא המצרי שרשרת של מתקני אימונים לתרגול החומר התיאורטי הנלמד במערכת ההדרכה. מבין מתקנים אלו אמנה: 2 מתקנים בנויים לתרגול לוחמה בשטח בנוי, 3 מתקנים לאימוני שדה למפקדים בסדיר ובמילואים, מתקן לאימון יעד מבוצר, ומתקן בסיסי לסדרות אימונים של מסגרות חטיבתיות.  

כחלק מהתהליך ההתעצמות העובר על צבא מצרים, גם זרוע היבשה מתעצמת בהרחבת מסגרות לוחמות, הן בבניית מערכות תשתית להכשרת הצבא למלחמה והן ברכש אמצעי לחימה חדשים.[10] נקודת הזמן לכל אלה היא יולי 2013, מועד עליית הנשיא סיסי לשלטון. 

 

פיקוד ושליטה. ככל הנראה בשנת 2015 נבנתה בסיני מפקדה על־ארמיונית ששמה כנראה "מפקדת הכוחות המזוינים בסיני". כמו כן הוקמו בסיני שתי מפקדות קדמיות של ארמיות השדה, שתפקידן הוא מנהלתי בעיקרו.[11] 

• בסיני הוקמו שני אגדי גישור סער ובתעלת סואץ נערכו מספר רב של יחידות גישור צף כבד מסוג יוניפלוט. יתכן שיחידות הגישור קודמו ממחסנים עורפיים או שהוקמו במיוחד לצורך הרחבת מערך הגישור בתעלה. כך או כך, כיום ניתן לחצות את התעלה ב־40 מעברים[12] ועוד 20 גשרי סער. 

• הוקמו שתי יחידות מובחרות נוספות למבצעים מיוחדים: יחידה 888[13] ויחידה 999. עד 2013 פעלה במצרים יחידה 777 בלבד. יחידות עילית אלו הן בהיקף של כחטיבה מוקטנת והן מאומנות לפעול במשימות מודיעיניות בעומק שטח אויב, או לסכל פעולות טרור כגון השתלטות על מטוס וכיו"ב. 

• מוקמות 3 דיביזיות קלות לאבטחת המשטר. דיביזיה אחת במחנות הקסטפ שבמזרח קהיר ושתים בעיר הבירה החדשה של מצרים, הנבנית כ־60 ק"מ ממזרח לקהיר. מדובר בכוחות חי"ר מנוידים ע"ג משאיות קלות בעלות כושר עבירות גבוה. בכל דיביזיה יש שתי חטיבות ובכל חטיבה למעלה מ־6 גדודים המצוידים באמצעים לפיזור הפגנות. לעת עתה הוחל באיוש המחנה הדיביזיוני שנבנה במחנות הקסטפ. במחנה אותרו, גדוד חת"מ מתנייעM-109 גדוד הנדסה הכולל דחפורים, ומכוניות מיכל (להתזת מים לפיזור הפגנות?) ומספר רב של משאיות קלות מסוגים שונים. עם סיום עבודות ההקמה של המחנות – צפויים לשרת בהם כ־30,000 חיילים. המידע המופיע לעיל הוא מידע ראשוני בלבד. 

• סביב ארבעה שדות תעופה צבאיים במדבר המערבי נבנו מחנות צבא המשמשים לאבטחת השדה, כאשר כל שדה מוגן על־ידי כוח של חטיבה.   

• בהקסטפ שבמזרח קהיר נבנה בסיס הדרכה גדול וחדיש לחי"ר, בקיבולת של כ־9,000 חיילים. להערכתי, הבסיס מיועד לשמש כבסיס טירונים לחיילים שלאחר הכשרתם יופנו לשרת בדיביזיות החי"ר הקלות או בעבודות מטה ומנהלה. בשנת 1973 היו בצבא מצרים 5 בסיסי הדרכה לחי"ר בקיבולת כוללת של 11,700 חיילים. גם אם בסיס זה יחליף את אחד מחמשת בסיסי ההדרכה או אך שתים מהם, הוא לא נועד להדרכת הדרג הלוחם. לפיכך מדובר בגידול משמעותי במערך ההדרכה של החי"ר. לדעתי ההרחבה נועדה לאפשר את הקמת דיביזיות החי"ר הקלות. 

תנאי השירות בבסיס זה – כמו בבסיסים חדשים אחרים הם משופרים מאוד. ראו        הדגמות בנספחים ג' ו־ד' להלן.  

• באזור רובייקי (כ־52 ק"מ ממזרח למרכז קהיר וכ־10 ק"מ מצפון לכביש קהיר - סואץ), נבנה מתקן לאימון מסגרות חטיבתיות. המתקן הוקם באזור ששימש מאז ומתמיד לאימון כוחות היבשה, רק שעתה ה"מתקן התמסד" ונבנו בו תשתיות כגון מטבח מרכזי, משרדי מפקדים, מסגד ועוד.

מאז יולי 2013, כוחות היבשה בצבא מצרים זוכים לנתח של 22% מכלל עוגת התקציב המופנה לרכש אמצעי לחימה. הטבלה שלהלן מתמצתת אה סוגי הרכש וההשקעה ברכישתם.

מניתוח הטבלה עולה כי עיקר משאבי ההצטיידות מופנה לטנקים למודיעין ולנגמ"שים. נראה כי בצבא מצרים רואים בטנקים ובכוחות היבשה מרכיב עוצמה מרכזי. זאת לעומת "רוחות חדשות" במערב הסוברות כי עידן הטנק חלף, ויש לפעול לביטול המסגרות הצבאיות הגדולות ובמקומן יש להקים כוחות מיוחדים המצוידים באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. 

רכש ושדרוג טנקים. בשנת 2018 שדרגה מצרים את סד"כ טנקי הפטון M-60. אין מידע מה כלל השדרוג ועלותו. עד לשנת 2020 ייצרה התעשייה המצרית 875 טנקי אברהמס MIA1, בעלות משוערת של למעלה מחמישה מיליארד דולר. ככל הנראה ייצור הטנקים מסוג זה פסק.[14] והוחלף בחוזה עם הרוסים לאספקת 500 טנקים מסוג .T-90 בעלות של למעלה ממיליארד דולר. הטנקים ייצרו במצרים בקצב של 50 טנק בשנה. כמו כן מצרים מנהלת מזה זמן רב מו"מ לקבלת רישיון לייצור 1,000 טנקי T-72. לטענת המצרים הסיבה למעבר מטנקים אמריקאים לטנקים רוסיים היא עלותם הגבוהה.  

ארטילריה. התעשייה הצבאית המצרית החלה בתהליך לניוד התותח הנגרר 122 מ"מ D-30 על גבי משאית. לתותח וותיק זה יש שם טוב, ובעולם ניסו גם להרכיבו על שלדה זחלילית. כמו כן מצרים מעוניינת להחליף את התותח המתנייע שלה 155 מ"מ M109A2 במשהו אחר. מצרים פנתה לכמה מדינות כדי לבחון את התותח המתנייע שלהם. 

נגמ"שים. מצרים רכשה מארה"ב 930 נגמ"שים אופניים Rg-33L. מדובר בנגמ"ש אופני 6X6 העמיד בפני מוקשים ומתאים ללוחמה נגד כוחות גרילה. בנוסף קיבלו המצרים, כנראה ללא תשלום, 762 נגמ"שים אופניים מסוגMRAP . נגמ"שים אמריקאים אלו הוכיחו עצמם בלוחמה נגד כוחות גרילה באפגניסטן ובעיראק. המצרים קיבלו אף רישיון לייצר כלים אלו ("תמסח") במצרים והם נצפו בסיני. הכמות שיוצרה במצרים אינה ידועה. בד בבד עם הרכש הרחיבה מצרים מאוד את מחסני הרכש בדהשור והם משתרעים כיום על שטח של 304 אלף מ"ר. בשטח שכזה ניתן לאחסן לפחות 6,000 נגמ"שים. באתר נצפו נגמ"שים מסוג M-113 וברדלי. וכאן נשאלת השאלה מדוע מצרים צריכה מחסני חרום בהיקף שכזה? 

משאיות ומובילי טנקים. בשנים האחרונות הכפילה מצרים את סד"כ מובילי הטנקים שלה ובנתה גדודי תובלה חדשים בקיבולת של לפחות 720 מובילים. לפחות חלק מהמובילים מתוצרת רנו בצרפת. בהחלט אפשרי כי בנוסף להגדלת הסד"כ, רכשה מצרים גם מובילים לריענון הסד"כ הישן, אך אין לי מידע על כך. בנוסף למובילים נרכשו 130 משאיות טטרה מצ'כיה ונחתם חוזה אספקה של 220 משאיות נוספות. 

טילי קרקע־קרקע. עפ"י עיתון קנדי היוצא בשפה הסינית, מדינה מזרח תיכונית חתמה חוזה עם סין לאספקת טילי קרקע-קרקע טקטיים מדגם DF-12 M20. טיל זה מקביל לאיסכנדר הרוסי.[15] לקראת מלחמת יום הכיפורים הוכנה במצרים תשתית לקליטת כ־2000 טילי קרקע־קרקע סקאד.[16] לא ברור אם טילים אלה סופקו בפועל. ידוע כי אחרי המלחמה קיבלו המצרים טיל טק"ק דומה, כנראה מקוריאה. 

ידוע כי למצרים חטיבת רקטות קרקע־קרקע מסוג פרוג 7. נודע כי המצרים רכשו מידע להקמת מפעל לטילים אלה במצרים.[17] אני משער כי כמות הטילים מסוג זה המצויה כיום במצרים היא מעבר לחטיבה אחת.

צליחה. המצרים רכשו כמות לא ידועה של מעבורות מתקדמות לטנקים מדגם PMM2M.[18] אני משער כי בכל גזרת חצייה דיביזיונית תמצא לפחות נקודת חציה בת 3 כלים. לפיכך אני מעריך כי נרכשו 15 כלים מסוג זה. 

לוויני ריגול. מצרים רכשה 2 לוויינים לקשר ולריגול והיא נמצאת במו"מ לרכישת לווין שלישי. הדבר יאפשר לה לשפר מאוד את יכולות האיסוף המודיעיני שהוגבלה מאוד מאז חתימת הסכם השלום עם ישראל

פרוט הרכש, עלותו, ומה מתוכו כבר סופק למצרים ראה להלן נספח ה'. בנספח ו' שלהלן מפורטים המקורות למידע המופיע בנספח ה'. 

מעיון ברשימות המפורטות של פריטי הרכש המופיעים בנספחים שלהלן, בולטת העובדה שישנם מספר סוגי אמל"ח שלגביהם אין כל מידע על רכש או מגעים לרכש. מבין פריטים אלו אפשר למנות טילי קרקע־קרקע, מערכות קשר ומערכות לוחמה אלקטרונית. לנושא זה הקדשתי מאמר שפורסם באתר האינטרנט שלי "דקל - מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע".[19] 

יש לזכור כי הנשיא גמאל עבד אל־נאצר (1954-1970) הקים שרשרת של מפעלי תעשיה צבאית, הגדולה במזרח התיכון. מפעלי תע"ש אלו מתפתחים גם בימינו וכוללים מלבד ייצור תחמושת מגוונת גם בניית אוניות, מטוסים, טנקים, נגמ"שים, רקטות וטילי נ"ט. סביר להניח כי בנוסף למפורט כאן, מצרים מייצרת אמצעי לחימה נוספים שאינם מפורסמים במקורות הגלויים. 

מצרים מסתירה לא רק את עסקאות הרכש או את הייצור העצמי של טילי הקרקע־קרקע. היא מסתירה גם את טילי הסקאד ואת רקטות הפרוג שנמצאים ללא כל ספק בסד"כ מאז 1973. יש לזכור שמצרים היתה המדינה הראשונה במזרח התיכון, שכבר בשנות ה־60 של המאה הקודמת יצאה בתוכנית לייצור של כ־1,000 טילי קרקע־קרקע. לא סביר שמצרים תוותר ותישאר בנושא אסטרטגי זה הרחק מאחורי ישראל ואיראן. לפיכך אני מעריך שמצרים לא שוקטת על שמריה בתחום זה אך היא מצליחה להסתירו ממקורות המידע הגלוי מהם אני ניזון. הערכתי זו נתמכת בעובדה שבשנים האחרונות נכרות באזור סואץ מנהרות גדולות. מדובר במיזם גדול בעלות של מאות מיליוני רולרים. להערכתי המנהרות נועדו לאחסן נשק אסטרטגי כגון טילים. פרוט על כך ניתן לקרא במאמר שכתבתי בנושא.[20]  

בעולם קיימים מספר מכוני מחקר צבאיים העוקבים אחר התפתחות הצבאות בעולם.[21] מכונים אלו משקללים את העוצמה הצבאית של למעלה ממאה מדינות העולם ומפרסמים רשימה המדרגת את עוצמתן הצבאית.[22] לצורך כתיבת מאמר זה בחרתי במכון GFP-GLOBAL FIRPOWER.[23]  

בטבלה, הלקוחה מתוך הדרוג העולמי, המשווה את עוצמת זרוע היבשה והעוצמה הכללית של צבא מצרים מול "יריבותיה"[24] האמיתיות או המדומיינות (ישראל אינה יריבה של מצרים. נהפוך הוא, היא מברכת על הסכם השלום ומקווה שיימשך לעולם ועד). ניתן לראות את המספר 4 בעמודה של הטנקים – המשמעות היא שמצרים נמצאת במקום הרביעי בין צבאות העולם מבחינת עוצמת טנקים. הטבלה מגחיכה את הטענה שהתחמשותה חסרת הפשר של מצרים נובעת מהכנות לעימות צבאי עם אתיופיה (במקום ה־60 בדירוג העוצמה...) על רקע הסכסוך על מי הנילוס. למען האמת, עוצמתה של זרוע היבשה המצרית אינה רלוונטית ל"יריבותיה" האחרות של מצרים השוכנות מעבר לים. גם אם יתרחש עימות צבאי, הוא יהיה באוויר או בים או באמצעות טילים ארוכי טווח. 

לפיכך לא נותר לי אלא להסיק כי זרוע היבשה המצרית רלוונטית בעיקר לעימות אפשרי מול ישראל. העובדה שעיקר מערכות התשתית הצבאית (תחמושת, דלק, גישור, תקשורת וכיו"ב) נבנות בסיני ובמרחב תעלת סואץ, תומכת בהערכה כי ישראל היתה ונשארה איום הייחוס העיקרי של מצרים.

מאז ימי הנשיא גמאל עבד אל נאצר, כוחות היבשה הם השלד העיקרי עליו מושתת הצבא המצרי. הרוחות החדשות המנשבות בארצות המערב – לפיהן חלף העידן של מסגרות גדולות של כוחות יבשה המצוידות בטנקים ככלי מערכה עיקרי – פסחו על מצרים! והיא רואה בטיפוח זרוע היבשה כמרכיב עיקרי בצבאה. מניתוח יריביה האפשריים של מצרים עולה כי פיתוח זרוע היבשה משרת בעיקר עימות אפשרי עם ישראל. 

בשנים האחרונות מרבית המשאבים מופנים לכיוון זרועות הים והאוויר, אבל גם כך, הנתח בשיעור 22% מכלל ההשקעות ברכש אמצעי לחימה, מאפשר לכוחות היבשה להצטייד בנשק מודרני בעיקרו. הצבא המצרי נמצא כיום במקום התשיעי בעוצמתו מבין צבאות העולם ובכך מצרים היא המדינה החזקה ביותר מכל הארצות המוסלמיות בעולם. גם בזרוע ביבשה מצרים חזקה, במרבית התחומים, מכל יריביה האפשריים.

מניתוח אמצעי הלחימה, אמצעי הגישור על תעלת סואץ, סד"כ מובילי הטנקים[25] ומניתוח תרגילי היסעים שבוצעו בשנה האחרונה עולה כי הצבא המצרי בונה עצמו לקראת מהלכים בהם כוחות רבים יידרשו לנוע למרחקים ארוכים. זו תפנית של 180 מעלות לעומת צבא מצרים של שנת 1973 שבנה עצמו למהלכים של עשרות ק"מ בלבד. 

לכאורה, קיימת במצרים בעיית מובנית של תחזוקת אמצעי הלחימה המגיעים מכל קצוות תבל. אבל אם לוקחים בחשבון את שפע אמצעי הלחימה במחסני החירום אפשר להניח כי בעיית התחזוקה נפתרה ברובה.