מה הייתה תוכנית המלחמה המצרית ב־1973 | עימות בין ד"ר דני אשר לאלי דקל 

כ"ז מנחם אב ה'תשפ"ו | 10.08.2026

העמותה להיסטוריה צבאית קיימה יום עיון בנושא מלחמת יום הכיפורים. בין המרצים נמנה ד"ר, תא"ל (מיל') דני אשר, שהציג את דעתו באשר לתוכנית המלחמה המצרית ויעדיה. לפי השקפתו של אשר "ומבחינתם כל מה שהם נלחמו זה נגד תוקפנות ומתוך כוונה להשיג שלום. ובעובדה, בעקבות מלחמת יום הכיפורים הושג שלום, והשלום הזה מחזיק מעמד עד היום".

אלי דקל, שנכח ביום העיון, חלק על דעתו של אשר וטוען כי מצרים לא רצתה ולא יכלה להפר את החלטות הליגה הערבית ששללו כל הידברות עם ישראל.  ולכן יצאה למלחמה שמטרתה החזרת השייט בתעלת סואץ ללא הידברות עם ישראל

רק לאחר שנים נאלצה מצרים להידבר עם ישראל. מצרים שילמה  על כך מחיר יקר של סילוק מהליגה הערבית והצגתה כבוגדת בעניין הערבי.

סיכום תמציתי

להלן סיכום תמציתי של קטע מתוך הסמינר השנתי של העמותה להיסטוריה צבאית, שעסק ביחסי ישראל-מצרים, עם דגש על מלחמת יום הכיפורים.

1. הצגת סדר יום ואירועים עתידיים:
    הדובר הפותח, מודי שניר, הציג את לו"ז המפגש

• היום: שלוש הרצאות בנושא מלחמת יום הכיפורים:
• ד"ר דני אשר: תוכנית המלחמה המצרית, יעדיה וביצועה.
• תא"ל (במיל.) אברהם אלמוג: חלקו של גדוד 184 במלחמה, בדגש על מבצע "אבירי לב" (ההכנה והצליחה). (לא יפורט)
• אלוף (במיל.) רן גורן: הלחימה האווירית במלחמת יום הכיפורים, ובפרט חלקן של טייסת 107. (לא יפורט)

2. הרצאת ד"ר (תא"ל במיל') דני אשר: תוכנית המלחמה המצרית - יעדיה ודרך הוצאתה לפועל:

א. הפרספקטיבה המצרית על המלחמה:

• מטרת המלחמה: המצרים רואים במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) מאבק להשגת שלום ולהחזרת אדמתם הכבושה (סיני), מתוך תגובה ל"תוקפנות יהודית".
• מורשתו של סאדאת: על קברו של סאדאת כתוב "נלחם למען השלום, מת למען השלום", מה שממחיש את הנרטיב המצרי של המלחמה כצעד הכרחי לשלום בר קיימא.
• הצגה היסטורית: מוזיאונים ואתרי זיכרון במצרים מתארים את המלחמה כהצלחה גדולה, המדגישה את יכולתם להתמודד עם אתגרים צבאיים.

ב. כישלון המודיעין הישראלי ("הקונספציה"):

• כשל בהתרעה: הדובר מצביע על כשל מודיעיני חוזר בנושא ההתרעה, החל ממבצע "רוטם" ב-1960 ועד מלחמת ששת הימים (בה המודיעין סבר שהמצרים לא יתקפו בשל מעורבותם בתימן).
• הצורך בהתרעה: צה"ל נזקק ל-48 שעות התרעה לגיוס מילואים להגנה על סיני, צורך שהפך קריטי במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים.
• ה"קונספציה": התגבשה תפיסה בישראל לפיה מצרים לא תתקוף כל עוד אין להם מטוסים ארוכי טווח או טילים שיכולים לפגוע בעומק ישראל, בשל נחיתותם האווירית והטכנולוגית. תפיסה זו התעלמה מאותות שהעידו על שינוי בכוונות המצרים.

ג. התפתחות תוכנית המלחמה המצרית:

• הנחיית נאצר (1968): "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח" – נאצר הנחה את רמטכ"ל מצרים דאז, פאוזי, לתכנן כיבוש מלא של סיני. פאוזי טען כי התוכנית הושלמה עד אוגוסט 1970 (לפני מות נאצר).
• תוכניות "גרניט": התוכניות המצריות (גרניט, גרניט 2) כללו צליחת התעלה, כיבוש מעברים והתקדמות לגבול הבינלאומי. הייתה אף תוכנית "גרניט 3" שכללה כניסה לרצועת עזה, אך נזנחה.
• השינוי תחת סאדאת (אוקטובר 1972):
• שר המלחמה, מוחמד אחמד סאדק, טען כי הצבא לא מסוגל לכבוש את כל סיני.
• סאדאת, שהבין כי הקיפאון המדיני דורש שינוי, קיבל החלטה דרמטית ב-24 באוקטובר 1972: "אני צריך מלחמה כדי להניע את התהליך המדיני". הוא הורה לצבא להתמקד במה ש"כן יכולים" לבצע.
• הנהגה חדשה: סאדאת פיטר את סאדק ואת ארבעה גנרלים נוספים, ומינה את אחמד איסמעיל עלי לשר המלחמה ואת סעד שאזלי לרמטכ"ל. צוות זה, יחד עם גמאסי (ראש אג"ם), גיבש תוכנית חדשה שמודיעין ישראל לא הבין.
• "מלחמה כוללת, מוגבלת בהיקפה": מטרתה הייתה שינוי המאזן הצבאי, ניפוץ תפיסת הביטחון הישראלית, כיבוש שטח בשלבים והסבת אבדות כבדות לישראל. ההתקדמות המתוכננת הייתה מוגבלת ל-8-12 ק"מ מעבר לתעלה, ולא לכיבוש כל סיני או המעברים, כפי שסברו בישראל.

ד. טקטיקות מצריות ואירועים מרכזיים:

• צליחת התעלה: הצבא המצרי הסתמך על חיילי חי"ר פשוטים, מצוידים באר.פי.ג'י., סאגרים, מוקשים, סירות גומי וסולמות חבלים.
• הוראה 41 של שאזלי: הנחיה מפורטת מאוד ברמת החייל הבודד, שקבעה את אופן הצליחה, ההיערכות וההתקדמות. מפות מצריות שהוצגו מראות ראשי גשר שנבנו על ידי דיוויזיות מצריות עם התקדמות של כ-8 ק"מ ב-24 שעות.
• עקיפת המעוזים: המצרים לא נכנסו ללחימה חזיתית עם המעוזים הישראלים אלא העדיפו לעקוף אותם, בידיעה שיפלו לאחר מחסור במזון ומים.
• מתקפת הנגד ב-14 באוקטובר:
• המתקפה יצאה לפועל בלחץ סורי.
• ד"ר אשר חולק על התפיסה הישראלית כי המצרים תכננו להגיע למעברים. לדבריו, הם תגברו את הקו בשתי חטיבות טנקים נוספות (מדיוויזיות 21 ו-4), סך הכל כ-150 טנקים.
• הכוחות המצרים יצאו מראשי הגשר והתקדמו, אך נבלמו על ידי כוחות צה"ל (אוגדות 143, 162, 252).
• בקרב זה הושמדו כ-150 טנקים מצריים, מה שנתפס ככישלון מצרי.
• המצרים דיווחו על 250 טנקים שהושמדו - מספר שהתאים גם לדיווחים הישראלים, אך מסיבות שונות (הצורך להסביר לסורים את הכישלון שלהם).

  ה. סיום המלחמה והמורשת:

• הפסקת אש (22 באוקטובר): ישראל לא קיבלה בתחילה את הפסקת האש, מה שהוביל לאבדות נוספות.
• ההגעה לק"מ ה-101 מקהיר: אף שהייתה שאלה מדוע לא המשיכו לקהיר, ד"ר אשר סבר כי "טוב שלא המשכנו".
• הנרטיב המצרי הסופי: המצרים רואים במלחמה ניצחון, שהוביל להחזרת סיני ולהסכם שלום, למרות חילוקי דעות פנימיים לגבי המהלכים של סאדאת.

3. תגובת אלי דקל (סא"ל בדימוס): תזה נגדית:
    אלי דקל חולק על התיאוריה המרכזית של דני אשר כי המהלך הצבאי נועד להניע תהליך שלום, וכן על היעד        שהוטל על צבא מצרים למלא.

• תזת דקל: המבצע הצבאי המצרי נועד לפתוח את תעלת סואץ ללא הידברות עם ישראל.
• שני שלבים:

       o   הצריחים הגבוהים" (High Requirements): שלב התקדמות ל-8-10 ק"מ (כפי שאשר תיאר), עליו                אין מחלוקת.

       o   שלב שני (המכריע): הוצאת כוח של כ-700 טנקים (חמש חטיבות שריון שהתלוו לדיוויזיות החי"ר ושתי              חטיבות שריון נוספות) כדי להכות את צה"ל המותש ולהגיע לכביש הרוחב. מהלך זה, יחד עם כיבוש                    מפרץ סואץ, נועד לאפשר למצרים לפתוח את תעלת סואץ באופן חד צדדי.

אלי דקל טוען שבזמן הקצר שהועמד לרשותו כמגיב, לא מאפשר לו לפתח ולבסס את טיעוניו. לכן כל המעוניין להבין את השקפתו ולדעת פרטים נוספים, הם מופיעים בספרו החדש "מודיעין – מאובדן דרך לגאולה" וכן באתר האינטרנט שלו "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע שח ניתן למצוא שעות של הרצאות מפוטרות בנושא.