אליהו דקל-דליצקי.
פברואר 2019. עדכון 10.05.2019
מבוא
בשנת 2015, לאחר שעבד אל פתח א־סיסי תפס את השלטון במצרים, הוא יצא ב"מגה תוכניות לפיתוח מצרים". זוהי תוכנית גרנדיוזית המקיפה תחומים רבים, כגון פיתוח מרחב תעלת סואץ וכריית נתיב שיט נוסף לתעלה באורך 35 קילומטר ("מעקף איסמעליה"), כריית שבע מנהרות מתחת לתעלת סואץ, בניית עיר בירה חדשה שתחליף את קהיר, פיתוח סיני ועבודות פיתוח רבות נוספות.
עתה, שלוש שנים מפרסום התוכנית, אני מתכנן "לצאת לשטח" [1] ולבדוק מה מתבצע ובאיזה קצב, ומהם המיזמים שטרם הוחל בביצועם. בסוף סדרת המאמרים אנסה להעריך האם תוכניות הפיתוח יוציאו את מצרים מהמצוקה הכלכלית שממנה היא סובלת זה כמה דורות. הבסיס לעבודתי הם צילומי הלוויין של Google Earth ושיטוט באינטרנט. יש לזכור כי לא כל החומר הגולמי העומד לרשותי הוא עדכני, ולכן יש להניח כי בהמשך תעודכנה הערכותיי ואולי אף תשתנינה מן היסוד. בעבודה מקיפה זו אזדקק לסיוע של מומחים בתחומים שונים החל מכלכלה, השקיה וחקלאות, ותחומי תעשייה שונים. אשמח לקבל עזרה מכל מי שיכול לתרום.
פרק זה יעסוק בפיתוח מפעלי תעשייה וכריית מחצבים בסיני.
רקע היסטורי
מאז המאה ה־11, כשחרבה העיר העתיקה פלוסיון (בלוזה), שהשתבחה בייצור בדי פשתן, עד לתקופה הבריטית, אין בסיני מפעלי תעשייה. הבריטים, כדרכם בכל הארצות שהיו תחת שליטתם, החלו לחפש מחצבים וגילו מרבצים של מנגן באום בוגמה אשר בדרום סיני (כ־ 120 ק"מ דרומית מזרחית לסואץ). הם החלו לכרות מנהרות בהר כדי לגלות את העפרות ועל שפת הים באבו זנימה הקימו מפעל הפרדה קטן להפקה ראשונית של מנגן, ובנו נמל להטענת העפרות באוניות. עם תום שלטון בריטניה, קם הנשיא ג'מאל עבד אל־נאצר, הבנאי הגדול של מצרים בעת החדשה, ובנה במקום המפעל הבריטי הישן מפעל גדול יותר. נוסף על מפעל המנגן באבו זנימה, החל נאצר לבנות מכרה לפחם בג'בל מע'רה (כ־64 ק"מ דרומית מזרחית לאל־עריש). נאצר לא הספיק ליהנות משני מפעלים אלה כי בשנת 1967 כבשה ישראל את סיני. ישראל, בעשור ששלטה בסיני, לא הפעילה את שני המיזמים הללו.
בשנים הראשונות שלאחר הסכם השלום עם ישראל והחזרת סיני לידי מצרים, המעיטו המצרים בפיתוח סיני בכלל, ולא פעלו כלל בתחום התעשייה והמכרות, עד לגילוי שדות הגז בים התיכון מול חופי סיני. לאחר שנבנתה התשתית להפקת הגז, חיפשו המצרים אפיקים לשווקו. הם עשו זאת בדרכים האלה:
א. הנחת צינור לעבר ישראל, שסיפק גז גם לירדן (מיזם זה הופסק לאחר פגיעות חוזרות ונישנות של ארגוני החבלה האיסלמיסטיים).
ב. המצרים הקימו שתי תחנות כוח המופעלות בגז, האחת באל־עריש בהספק מותקן של MW 66 והשנייה על השרטון ממזרח לפורט פואד (לא הרחק מהמקום שהיה מעוז "בודפשט" של צה"ל) בהספק מותקן של MW 682.
ג. נבנו שתי תחנות כוח נוספות בדרום סיני. האחת בעיון מוסא (30 ק"מ דרומית מזרחית לסואץ) בהספק מותקן של MW 640, והשנייה בשארם א־שיח בהספק מותקן של MW 154.
ד. בג'בל ליבני (כ־47 ק"מ דרומית מערבית לאל־עריש) הוקמו שני מפעלים למלט (פרטים בהמשך).
כיום יש בסיני ארבע תחנות כוח בעלות כושר ייצור כולל של MV 1542. רשת קווי חשמל מחברת את כל סיני. רשת החשמל בסיני מחוברת בשני קווי חשמל למערכת החשמל הארצית במצרים. חשמל מצרי אף מיוצא לירדן באמצעות קווי חשמל תת־מימיים החוצים את מפרץ אילת באזור טאבה. על אף החשמל הזמין כיום בכל היישובים בסיני, לא ידוע לי על אף אזור תעשייה בסיני, למעט העיר קנטרה מזרח שבה אזור תעשייה קטנטן. מעניינת מאוד העובדה שרצועת עזה אינה מחוברת לרשת החשמל המצרית.
התוכנית לפיתוח מפעלי תעשייה וכריית המחצבים בסיני [2]
בהודעת הממשלה בפני בית הנבחרים ב־3 במרס 2016 בנושא "מגה תוכניות לפיתוח מצרים" נמסרו גם התוכניות לפיתוח מפעלי התעשייה וכריית מחצבים בסיני. להלן עיקרי הדברים:
א. הקמת מרכז תעשייתי גדול – פורט פואד מזרח. מיזם זה הוא חלק מהתוכנית הגדולה "פיתוח פרוזדור תעלת סואץ". בתוכנית מקיפה זו, שעיקריה גובשו עוד בתקופת שלטונו של הנשיא חוסני מובארק, יהפוך מרחב תעלת סואץ למרכז תעשייתי וסחר בין־לאומי. במרכז התעשייתי פורט פואד מזרח מתוכננת, בין השאר, הקמה של מפעל אלקטרוניקה גדול ומפעל להרכבת מכוניות.
ב. הקמת חווה מתועשת לגידול דגים במלחה מצפון לקנטרה. המצרים, כחלק מהניסיון להתגבר על המחסור במוצרי מזון בסיסי, מתכננים הקמה של שרשרת חוות מתועשות לגידול דגים באגמים הרדודים שלאורך החוף הצפוני של מצרים בין אל־עריש לאלכסנדריה, ביניהן, חווה לגידול דגים במלחה שבין קנטרה מזרח לבין פורט פואד.
ג. הקמת שני קווי יצור חדשים למלט (אין פירוט היכן).
ד. הקמת 15 מפעלים לשיש (אין פירוט היכן).
ומה קורה היום – כשלוש שנים לאחר פרסום התוכניות לפיתוח?
מכל האמור לעיל, למיטב ידיעתי, לא הוקם דבר, למעט עבודות להקמת החווה לגידול דגים שמצפון לקנטרה. קביעה זו מסתמכת על צילומי הלוויין שמפרסם אתרGoogle Earth , וכאמור במבוא לסדרת מאמרים זו, אין בידי צילום עדכני של כל סיני. לפיכך ייתכן שבהר כזה או אחר הוקמו אחד או שניים מתוך 15 מפעלי השיש המתוכננים.
אז מה יש לנו כיום בסיני?
החווה המתועשת לגידול דגים מצפון לקנטרה.
במקום נבנו כ־1,500 בריכות לדגים, רובן בגודל של 30X150 מטר. לעת עתה (נכון לפברואר 2019) לא הוחל בבניית כל יתר מרכיבי החווה המתועשת, שאמורה לכלול מפעל לייצור מזון דגים או מחסנים למזון דגים שייוצר במקום אחר, מתקני אריזה ושימור דגים, מגרשי חניה לרכב שישנע את הדגים לשווקים, משרדים ומתקנים לעובדים. במפעל יועסקו כ־5,000 עובדים שמתוכננים ל"ייצר" 10,000–15,000 טון דגים בשנה. כאמור לעיל, חווה מתועשת זו היא אחת מתוך שרשרת של כארבע חוות האמורות "לייצר" 50,000 טון דגים ושימורי דגים בשנה. המיזם הוא בשותפות עם קוריאנים וספרדים. העלות (הכוללת? של כל חווה בנפרד?) היא 1.7 מיליארד לירות מצריות (כ־95 מיליון דולר).
מפעלי מלט בסיני.
25 מפעלים לייצור מלט פרושים לאורכה של מצרים.[3] שני מפעלים מתעשיית המלט הוקמו בסיני, ככל הנראה בעקבות גילוי שדה הגז בים, ממול לאל־עריש. להלן הפירוט:
א. מפעל המלט האזרחי בג'בל ליבני - Sinai white Portland cement co. [4] נמצא בחלקו המערבי של ג'בל ליבני משני צידי הכביש אל־עריש - ביר אל־חסנה. המפעל בבעלות תאגיד איטלקי, ובו שני קווי ייצור. הראשון הוקם בשנת 1999 וקו הייצור השני החל לייצר בשנת 2008. בסוף שנת 2009 הגיעה המפעל לכושר ייצור של 1.2 מיליון טון MT. המפעל מתמחה בייצור מלט לבן והוא הגדול במצרים בתחום זה. המפעל מספק כ־50% מתצרוכת המלט הלבן במצרים ומייצא ל־28 מדינות. המפעל צולם לאחרונה באוגוסט 2018 ואין כל סימנים המעידים על הרחבתו על ידי הוספת קו ייצור חדש.
ב. מפעל המלט הצבאי - elarish cement company [5] נמצא בחלקו הדרומי של ג'בל ליבני, מצפון לכביש איסמעליה-אבו עויקלה-קציעות. הוא הוקם בשנת 2012 כשותפות בין משרד ההגנה המצרי עם חברה סינית. המפעל מייצר 3.6 מיליון טון מלט אפור בשנה. העובדה שצבא מצרים הוא הבעלים של חברה לייצור מלט אינה צריכה להפתיע. זה כמה עשורים הוקמו בצבא מצרים גדודי בינוי המבצעים את כל עבודות הבינוי עבור הצבא, החל מבניית מבני מגורים לחיילים וכלה בבונקרים ומתקנים צבאיים אחרים. גדודים אלה מצוידים בציוד בינוי משוכלל, ולעיתים אף מסייעים בהקמת מיזמים ממשלתיים שונים. גם במפעל זה, נכון לאוגוסט 2018, אין כל סימן המעיד על כך שהוא עומד בפני הרחבה.
מכרות הפחם בג'בל מערה.
[6] בחלקו המערבי של ההר פועל מכרה קטן לפחם. תפוקתו בשנת 2005, הייתה 300,000 טון בלבד. על פי הערכה משנת 2018, במקום יש פוטנציאל ל־16 מיליון טון לפחות. בשנים 2011–2017 לא נראתה כל פעולה להרחבת המכרה וככל הנראה הוא אינו משמש כמקור עבודה לעובדים רבים.
מפעל המנגן באבו זנימה.
בשטח המפעל ישנה פעילות של רכבים וייתכן שהמפעל פעיל, אך הוא אינו מתפתח וסביר להניח שאינו תופס מקום בכלכלת האזור.
מפעל התפלת מי ים בביר אל־עבד.
[7] בסוף שנת 2017 הוחל בבניית מפעל להתפלת מי ים בביר אל־עבד (כ-30 ק"מ ממזרח לפורט סעיד). תפוקת המפעל בשלב ראשון מתוכננת ל-150,000 ממ"ק ליום, ובשלב השני הרחבה של 100,000 ממ"ק נוספים. עלות המיזם שלושה מיליארד לירות מצריות. נכון ליוני 2019 המפעל עדיין בשלבי הקמה.
סיכום
בהכללה ניתן לומר שהתעשיות הרציניות בסיני הן תחנות הכוח ותעשיית המלט שהוקמה במקום תודות לגילוי שדות הגז בים התיכון. לעת עתה אינני מוצא כל סימן המעיד על כוונה לממש את התוכנית להוספת שני קווי ייצור חדשים למלט במפעלים הקיימים (אני גם לא רואה מקום להקמת מפעל חדש עם שני קווי ייצור).
בשלב זה, המיזם להקמת מרכז תעשיית גדול פורט פואד מזרח, נמצא על הנייר בלבד. מיזם זה שאמור להתבצע על אדמת סיני קשור למעשה קשר הדוק לתוכנית לפיתוח פרוזדור תעלת סואץ ואני מסופק אם יתרום משמעותית לפיתוח סיני.
בשל המצב הפוליטי השורר זה שנים מספר באזור, מצרים, מטעמים שלה, משתתפת עם ישראל במצור על תושבי רצועת עזה. כך נוצר מצב אבסורדי שישראל מונעת הגעת נשק לרצועה אך מזרימה אליה דלק, מלט, חומרי גלם וחשמל. מצרים לעומת זאת "אינה מצליחה" למנוע העברת נשק לרצועה, אך מטילה עליה מצור כלכלי ומונעת הגעת חשמל, מלט וחומרי גלם אחרים. מצב זה, כל עוד הוא קיים, מייתר את הצורך של מצרים בפיתוח מפעלי תעשייה בסיני, כגון מפעלי מלט נוספים או תחנות כוח נוספות. מצרים, למרות שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, מקיימת מלחמה קרה נגדה, ומונעת כל שיתוף פעולה כלכלי עם ישראל (למעט חריגים כגון עסקי הגז). במצב זה של הדברים ספק אם התעשייה בסיני תשגשג בשנים הקרובות.
אם כך, מכל תוכניות הפיתוח התעשייתי והמחצבים בסיני נותרנו לעת הזו עם החווה לגידול דגים, בפרפרזה על דברי מארי אנטואנט, אם אין לחם, אִכלו דגים.
קרדיט: בליקוט הנתונים למאמר זה סייע רבות מר ישראל לוגר.
הערות
[1]. ה"יציאה לשטח" מבוצעת באמצעות סריקת צילומי לוויין. זוהי ,לדעתי, הדרך האמינה והזולה ביותר לבדיקה מסוג זה.
[2]. מבוסס בעיקר על המאמר "מגה פרויקטים לפיתוח מצרים" מאת ד"ר אחמד אבו אחסן זראד מיום 03.04.2016
http://www.sis.gov.eg/section/337/4683?lang=en-us
[3]. עלות הובלת המלט היא מרכיב חשוב במחירו, לכן קיימת שאיפה לייצר את המלט קרוב ככל האפשר לאזורי הצריכה.
[4]. http://www.sinaiwhitecement.com/index.pl/corporate
[5]. https://www.industryabout.com/country-territories-3/343-egypt/cement-industry/1659-arish-sinai-cement-plant
[6]. https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S1110062117301800
[7]. https://www.elwatannews.com/news/details/3901815
שתף
This Facebook widget is no longer supported.
Contact Us
Contact Us
מר נתנאל אברהם מנהל אתר הפודקאסט "שיחות ארוכות על שאלות גדולות", קיים ראיון עומק עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על ספרו החדש העוסק בכשלי אגף המודיעין בצה"ל.
מר עקיבא ביגמן, מנהל אתר "אידיוטיים שימושיים" קיים ראיון עומק עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על ספרו החדש העוסק בכשלי אגף המודיעין בצה"ל. בספר יש ניתוח הסיבות לכשלים והצעות לשיקום המודיעין הצבאי בצה"ל.
מאמר ביקורת של תא"ל (במיל'), ד"ר אפרים לפיד על ספרו החדש של אליהו דקל "מאובדן דרך לגאולה – עיונים בעבודת המודיעין".
תא"ל, ד"ר אפרים לפיד, הוא איש תקשורת ומומחה לדיפלומטיה ציבורית, נולד ב-1942 בתל-אביב. שירת 30 שנה בצה"ל בחיל המודיעין, כולל בתפקידים בכירים כמו, שירות ביחידה 8200, ראש מחלקת האיסוף, דובר צה"ל ומפקד גלי צה
מר משה פייגלין מערוץ חמש על חמש מראיין אל אלי דקל על התרחש במצרים כיום. בראיון עולה נושא מעורבותה של מצרים ביכולת לאכוף את פירוק החמאס מנשקו. לדברי דקל בידי מצרים יש את היכולת לכפות על החמאס להתפרק מנשקו, ולא נראה שמצרים מעוניינת בכך או שהיא פועלת בכיוון זה.
מאמר של מר רמי שני ממעריב. המאמר מבוסס על ראיון שקיים מר שני עם אלי דקל באשר למשמעויות של תרגיל צבא מצרים בסיני המתקיים בסמוך לגבול ישראל
מר אדם אטיאס משוחח עם אלי דקל על המתרחש במצרים כיום הן במישור הצבאי והן בתחום הפיתוח הכלכלי. בשיחה מועלות מגמות בהתנהלות המצרית שתגרומנה לתפנית בהיכרותנו את מצרים.
מר משה ברנשטיין פרסם בשבועון בקהילה מאמר על ספרו החדש של סא"ל (בדימוס) אלי דקל. כותרת המאמר בשבועון "אמ"ן ואשליות". במאמר מראיין המחבר את אלי דקל על תוכנו של הספר.
ד"ר מרדכי קידר משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על ספרו החדש "מודיעין: מאובדן דרך לגאולה". לשיחה הצטרפו גם אל"מ רונן כהן ששימש בעבר כעוזר למבצעים של ראש חטיבת המחקר באמ"ן, וטל אורן ששירת בעבר ביחידת המודיעין 504.
במהלך השיחה נידון נושא תפקידי המודיעין בצה"ל מעבר לנושא ההתרעה, נושא המודיעין המנטלי, (הכרת דעותיו ואמונותיו
מר אלכס צייטלין מערוץ "באים אל הפרופסורים" קיים שיחה עם סא"ל (בדימוס) אליהו דקל על ספרו החדש הדן בעבודת המודיעין בצה"ל. עיקרו של הראיון דן בשאלות: א. להיכן נעלם אגף המודיעין בצה"ל במלחמת ישראל נגד אירן? ב. מה נפגע באיראן כתוצאה מתקיפות ישראל?
באשר לספרו של דקל:
האמירה שצה"ל הופתע באוקטובר 2023 בגלל "קונספציה" שגויה של
ד"ר אורי מילשטיין מערוץ "לעומק" קיים שיחה עם סא"ל (בדימוס)( אלי דקל על ספרו החדש הדן בעבודת המודיעין בצה"ל. להלן כמה מהנושאים בספר:
האמירה שצה"ל הופתע באוקטובר 2023 בגלל "קונספציה" שגויה של חמאס מורתע, הפכה למטבע לשון שגור. אך האם מדובר בהסבר עומק או שמא ב"העתק-הדבק" נוח שנועד לגמד את גודל הכשל? מודיעין: מאובדן דרך לגא
