הסכם השלום, שנחתם בין ישראל למצרים בשנת 1979, לא גרם למצרים לשנות את סדר העדיפויות הלאומי. בכל השנים, שחלפו מאז, טיפחה מצרים והגדילה את צבאה. בשנים האחרונות ובמיוחד מאז שהנשיא עבד אל פתח א-סיסי תפס את השלטון במצרים, חלה האצה בלתי מוסברת בקצב ההתחמשות של מצרים, ועושה רושם, שהיא רוכשת אמל"ח מתקדם מכל הבא ליד, וללא כל התחשבות בעלויות. על רקע "ההתחמשות ללא חשבון", יש תהיה רבה, איך לא פועלת מצרים להשיג אמל"ח ייחודי, או שמא היא אכן מפתחת/ורוכשת אמל"ח ייחודי, אך מצליחה להסתיר זאת היטב מפני התקשורת העולמית. להלן כמה מהנושאים, שסביר שמדינה כמו מצרים תגלה בהם עניין, אך אין לכך רמז במקורות הגלויים המוכרים לי. 

כבר באמצע המאה הקודמת החלה מצרים לגלות עניין בנושא הגרעין, וככל הנראה היא אף הייתה המדינה הראשונה, שבנתה כור אטומי לצרכי מחקר. הכור נבנה באינשץ - אזור כפרי כ-30 ק"מ צפונית מזרחית למרכז קהיר. מאז ועד הים הורחב האתר ושודרג פעמיים, וכיום מצויים בו 2 כורי מחקר: האחד בהספק 5-mwתוצרת הודו והשני בהספק של 20-MW תוצרת ארגנטינה.

במשך עשרות השנים, שחלפו מאז הקמת האתר באינשץ, הועלו על-ידי הוועדה של האו"ם לפיקוח על נשק הגרעיני תהיות באשר ל"כשרות" הפעילות המתבצעת באתר. אבל מעולם לא הופנתה כלפי מצרים אצבע המאשימה אותה בבירור בניסיונות להגיע ליכולות בתחום זה. 

על האתר באינשץ מופקדת שמירה כבדה. דבר זה מעלה חשש, שדבר מה מתרחש במקום. אך מובן ש-50 מגדלי השמירה וגדוד אבטחה הערוך באתר - אין בהם עדיין כדי להצביע, כי מצרים חותרת להשגת נשק גרעיני. לפיכך לא נותר לי אלא לשאול: איך זה שהמדינה הערבית המפותחת ביותר מבין ארצות ערב מבחינה טכנולוגית, אשר טורחת ללא לאות להגדיל את צבאה, כך שתוכל לזכות שוב בתואר הנכסף "מנהיגת העולם הערבי", דווקא מדינה זו - אין לה יכולות גרעיניות. לעומת זאת מדינות מפגרות יחסית כמו עיראק, סוריה ואולי אף לוב עשו ופעלו לפתח יכולות כאלה בארצן. 

השאלה היא אם כך: האם יתכן, שמצרים הקימה יכולות כאלה אי שם ברחבי ארצה הגדולה, או רכשה נשק גרעיני מן המוכן, והיא מצליחה להסתיר זאת מעיני המודיעין הישראלי? את התשובה לכך כמובן אינני יודע, אך אני יודע בבירור, כי מדינות ערב הצליחו שוב ושוב להסתיר מידיעתנו מידע חיוני לביטחוננו לעיתים במשך 12 שנה!!! (פרטים בספרי "מודיעין תלוש מהקרקע"). אני מעדיף לחיות עם הספק ולא להסתמך על מומחים שפוסקים, שהדבר אינו אפשרי. 

כבר בראשית שנות הששים של המאה הקודמת פיתחה מצרים פגזים כימיים והשתמשה בהם במלחמת תימן. עובדת הימצאות נשק כימי בידי מצרים הדאיגה את צה"ל במלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה אף שלח צה"ל מסוק עם קצין מחקר מאמ"ן לבדוק בסיני אתר, שנחשד עוד לפני המלחמה, כאתר לאחסון נשק כימי בסיני ("מודיעין תלוש מהקרקע – עמוד 21). 

 

לאחר מלחמת ששת הימים נודע לאמ"ן כי מצרים, במסגרת האיחוד עם סוריה – קע"ם, סיפקה לסוריה כמות לא ידועה של פגזים כימיים. אמ"ן זיהה בטעות מפעל סורי לייצור נשק ביולוגי כמחסני התחמושת הכימית שקיבלה סוריה ממצרים ("מודיעין תלוש מהקרקע – עמוד 72). עברו שנים ארוכות, עד שאמ"ן הכיר בטעותו. 

ומה קורה במצרים מאז? קול דממה דקה. מצרים, חלוצת פיתוח הנשק הכימי בין ארצות ערב (הרחק בעקבותיה צעדו עיראק, סוריה ואף לוב וסודאן). מצרים בעלת התעשייה הכימית ותעשיית התרופות המתקדמת ביותר בארצות ערב, ירדה מתחת לרדאר הבינלאומי, העוקב אחר מדינות המפתחות אמצעי לחימה "מתועבים". בעת שארצות הברית הפציצה את המפעל הלובי לייצור נשק כימי וכפתה על אסד לפוצץ את מפעלי הנשק הכימי שבנה בסוריה – לא היה כל ציוץ מגורמי מעקב בינלאומיים על המתרחש בשטח זה במצרים. מי שרוצה יכול לטעון, שמאז חתימת הסכם השלום עם ישראל, אין עוד למצרים אויבים, ולכן אין לה כל צורך בפיתוח ובייצור "נשק מלוכלך" בשטחה. טענה זו לא עולה בקנה אחד עם מסע החימוש חסר התקדים העובר על מצרים בשנים האחרונות. רבותי לימדו אותי ש"אשרי אדם ירא תמיד". הם התכוונו כמובן, שהאדם יחשוש מהעבירות שבידו. מי שרוצה יכול להרחיב אמירה זו גם ביחס לטוהר כוונותיהם של שכניו.  

  

בשנות הששים של המאה הקודמת יצאה מצרים בפרויקט לייצור המוני של כ- 1000 טילי קרקע קרקע ארוכי טווח. לצורך זה היא גייסה באירופה מדענים גרמניים, שעסקו בפיתוח ובייצור טילי ה – V-2 עבור גרמניה במלחמת העולם השנייה. המיזם החל לקרום עור וגידים, ואף נבנתה שרשרת של מפעלי תעשיה צבאית, שתתמוך בנושא (מפעל 333 לייצור טילים במזרח קהיר, מפעל 99 למטוסים ולגופים בליסטיים בחלואן ועוד). כמו כן במדבר המערבי בג'בל חמזה נבנה מתקן לניסוי טילי קרקע-קרקע. ישראל חשה מאוימת בעת ההיא מהמיזם ופעלה בדרכים דיפלומטיות ואחרות לסיכולו. מלחמת ששת הימים חיסלה סופית את פרויקט פיתוח וייצור טילי קרקע־קרקע ארוכי טווח (התשתית הצבאית הנרחבת, שהוקמה לצורך הטילים ארוכי הטווח נוצלה לצרכים אחרים של התעשייה הצבאית המצרית). 

מצרים החלה לחפש אחר טילי קרקע-קרקע מן המוכן. לאחר חיפושים רבים ומשא ומתן ארוך עם ברית המועצות הוסכם לבסוף, כי בריה"מ תספק למצרים חטיבת רקטות פרוג 7 לטווח של 70 ק"מ, הכוללת 36 רקטות, וחטיבת טילי קרקע-קרקע ארוכי טווח מדגם סקאד B לטווח של 300 ק"מ. חטיבת הפרוג הגיעה למצרים בראשית שנות השבעים ונטלה חלק במלחמת יום הכיפורים. 

חטיבה טילי הסקאד אמורה הייתה להגיע עם מלאי של לפחות 1000 טילים. בשנת 1972 החלה מצרים לבנות תשתית של מחסנים מיוחדים לקליטת הטילים, וכן מחנה קבע לחטיבת הטילים בג'בל אחמר אשר בדרום קהיר. בראשית שנת 1973 הגיעה החטיבה המובטחת למצרים, וצוות מדריכים סובייטי החל לאמן את המצרים בהפעלתם. על פי מחקרי השטח המופיעים בספרי "מודיעין תלוש מהקרקע" החטיבה הסובייטית, שהגיעה למצרים, הגיעה עם כמות זעומה ביותר של טילים (10-20 טיל בלבד). כך שלמעשה, כשמצרים, במהלך מלחמת יום הכיפורים, איימה על מדינת ישראל, שאם זו תפגע בעורף המצרי, המצרים יפגעו בעומק הישראלי בטילים המצויים בידם - איום זה היה איום סרק. על פי מידע המתפרסם בשנים האחרונות על דיווחי סוכן הצמרת הישראלי "אשרף מרואן", שפעל מתוך לשכת נשיא מצרים אנואר א-סאדאת, עולה, כי עוד במהלך המלחמה דיווח הסוכן על הכמות האפסית של הטילים המצויה ברשות המצרים, אך ממשלת ישראל לא לקחה סיכון, ובגלל החשש מהטילים המצריים, נמנעה ישראל בכל מהלך מלחמת יום הכיפורים מלפגוע בעומק מצרים (למעט פגיעה בשדות תעופה). עפ"י עדות, שמסר שליט עיראק סאדאם חוסיין, הוא העביר בשנת 1973 טילי סקאד למצרים. לא ברור כמה טילים הוא העביר, ואם היה זה במהלך מלחמת יום הכיפורים או רק לאחריה.