אלי דקל וד"ר מיכאל ברונשטיין
יוני 2018. עדכון חלקי יולי 2020
הקדמה
מזה שנים מספר אני מפרסם כתבות העוסקות בצבא מצרים. מהכתבות עולה בבירור כי צבא מצרים מתעצם ובונה תשתיות צבאיות בקצב מואץ. מאליה עולה השאלה: "מה העבודה הזאת לכם?". כלומר, מדוע מדינה ענייה, המתקשה לכלכל את תושביה, מקדישה עשרות מיליארדי דולרים (מעבר לסיוע הצבאי של ארצות הברית בסך של 1.3 מיליארד דולר) להתחמשות ולבניית תשתיות צבאיות?
יש לזכור שהרוב המכריע של הנתונים בדבר ההתחמשות ובניית התשתית מבוסס על מקורות אמינים, שעיקרם ניתוח צילומי לוויין. לעומת זאת, ניתוח הגורמים שהניעו את המצרים לפעילות הצבאית המואצת, מבוסס רובו ככולו על השערות וניתוח לוגי. כל מה שיפורסם להלן הוא בעירבון מוגבל ונתון להטיות התפיסתיות של כותב המאמר.
בפרק זה אנסה לשלול את הטיעון שעונייה של מצרים ימנע ממנה ליזום מלחמה, הן משום שאין באפשרותה לממן מלחמה זו והן משום שמלחמה עלולה לסכן את הכנסותיה מתעלת סואץ ומתיירות - שני הענפים המרכזיים שעליהם מושתת הכלכלה המצרית.
לבסוף, לאחר שאנסה לשלול הערכות שונות שאינן מקובלות עליי, אנתח את הערכתי שעיקרה: הסכם השלום עם ישראל והנספח הצבאי הנלווה לו, המגביל את מצרים, הוא נטל על מצרים ופוגע בתרבותה האסלאמית ובכבודה. מצרים חפצה לשנות את בסיס היחסים בין המדינות, ונערכת מבחינה צבאית למקרה שישראל לא תסכים לכך.
קצת היסטוריה ופילוסופיה על מלחמות של מדינות עניות (ד"ר מיכאל ברונשטיין).
הכול שלי – אמר הכסף.
הכול שלי – אמרה החרב.
הכול אקנה – אמר הכסף.
הכול אקח – אמרה החרב.
א"ס. פושקין
בתחילת המאה הקודמת הייתה מקובלת הדעה הפוליטית שהמלחמה באירופה אינה אפשרית, כי היא בהכרח תהיה "גדולה" ואין מספיק עושר למלחמה גדולה. כאשר החלה מלחמת העולם ב־1914 (וטרם נקראה "ראשונה"), הייתה ההערכה הכללית שהיא תיגמר – לכאן או לכאן – תוך ארבעה חודשים לכל היותר. הסיבה - אין כסף למלחמה ארוכה. בפועל, היא נמשכה קצת יותר מארבע שנים והמערכות הפיננסיות של המדינות הלוחמות עמדו בכך. התברר שהיחס בין הכסף והמלחמה קיים, אך מורכב יותר. גם במלחמת העולם השנייה, כאשר היטלר החליט לתקוף את ברית המועצות, אמרו לו המומחים לכלכלה שעדיף להמשיך את החוזה איתה (חוזה ריבנטרופ-מולוטוב משנת 1939), כי "יותר זול" להשיג טובין בלי מלחמה. היטלר סבר אחרת. אומנם הוא הפסיד במלחמה, אך שוב התברר שהיחסים בין כלכלה ומלחמה מורכבים וגם תלויים בהערכות אידיאולוגיות.
בימינו, הרעיון הפרימיטיבי מתחילת המאה ה־20 נעשה "מדעי"; היינו, מורכב משתי תזות מקבילות:
א. המדינה העשירה לא תרצה לפתוח במלחמה. לכן המדינה העשירה צריכה לספק רווחה למדינה התוקפנית (ראו רעיון הקמת הפארקים התעשייתיים שישראל הקימה במשותף עם הרשות הפלסטינית ומה עלה בגורלם כיום).
ב. המדינה הענייה לא תיזום מלחמה, כי אין לה כסף, והיא ענייה, אך לא טיפשה.
אין טעם להתמודד עם התזה הישנה, ה"פרימיטיבית". ומקוצר היריעה לא אוכל לטפל בתזה המודרנית הראשונה. אתייחס לתזה השנייה, כי דווקא היא חלה, לכאורה, על שכנינו מצפון ומדרום.
השאלה, אם כן, היא: האם מדינה ענייה לא תצא למלחמה בשל העוני הזה? תשובתי: התזה נכונה – וגם לא נכונה. לא משום שאין אמת אחת, אלא משום ששני מונחים של המשפט אינם מוגדרים. כל שומע (קורא) מבין אותם בדרכו שלו, ולכן, כל תשובה נכונה. פעם, שימוש במונחים בלתי מוגדרים, אך מכוונים להבנות סותרות, נקרא דמגוגיה, עכשיו יש לזה שם "אקדמי" – פוסט־מודרניזם. המשמעות נשארת אחת – משחקי מילים שנועדו לגנוב את דעתו של השומע (של הקורא). לכן, במקום לחפש תשובה לשאלה שאין לה משמעות, אנסה לחפור בהיסטוריה ולהשתמש הישר.
דבר ראשון: מיהו עני? עני הוא מי שאין לו כסף. דבר שני: מלחמה עולה כסף. אם העני אינו מסוגל לנהל ואם אין לו כסף למלחמה – אין מלחמה. דוגמה: אם אין לי כסף לקנות שולחן חדש – אשאר עם הישן, או בלי שולחן כלל. אולי אאלתר פתרון של עניים: אציב ארגז גדול במקום שולחן, כמו שעשו במעברות.
מי הוא העשיר ? השמח בחלקו. מי הוא העני? יכול להיות שהוא עני מוחלט – אין לו כסף להתקיים והוא גווע ברעב, מהר או לאט. ויכול להיות שהוא אביון – מי שאין לו כסף למה שהוא "אבה" בו. זה כמעט אותו דבר, אך לא ממש.
גם ארץ ענייה יכולה לצאת למלחמה ביוזמתה – אם היא מרגישה שתתעשר משכנתה העשירה, ואם יש לה כסף למלחמה קונקרטית זו.
"חיילים! אין לכם בגדים ונעליים. אתם רעבים. לפניכם פרושׂה הארץ הכי עשירה בעולם!" –
כך פנה נפוליון לחיילי "המחנה האיטלקי". אומנם מדינתו לא הייתה ענייה (היו בה הרבה עשירים), אבל צבאה היה עני. ה"מחנה האיטלקי" (גַּיִס של נפוליאון שיועד להילחם באיטליה) עט על איטליה העשירה והחלשה, וגזל מכל הבא ליד (האוכל בא לפה, הבגד בא על הגוף, המטבעות באו לכיסים ואוצרות המוזיאונים נשלחו לפריז, שם הם מוצגים עד עצם היום הזה).
פרוסיה של פרידריך הגדול ושל אביו הייתה מדינה ענייה בהשוואה לכל מדינה נורמלית באירופה, אבל נאמר עליה שפרוסיה היא צבא שיש לו מדינה. המלך צמצם את כל הוצאות הממלכה ויצר צבא למופת. הוא תקף את השכנים, גזל וסיפח. לאחר מכן שוב גזל וסיפח עד אשר כולם התאחדו נגדו והוא היה על סף התבוסה (ואף שקל התאבדות). אך המזל שיחק לידיו וקרה נס, וגדול אויביו הפך לחברו הטוב. יש כאלה שמאמינים ב"כוכב" שלהם ויש כאלה שהאידיאולוגיה (או הדת, שהן היינו הך לצורך זה), מבטיחה לו את הניצחון ואת הנס במקרה הצורך.
הלקח – גם המדינה ה"ענייה" יכולה "להעז". היחס בין "עושר" ו"עוני" אינו משהו קבוע; הוא משתנה מחברה לחברה, אבל לרוב, האנשים אינם מבינים שיכולה להיות מנטליות שונה משלהם, ואם הם נתקלים במנטליות אחרת – הם מדברים על "ברבריות", "פרימיטיביות", "ימי הביניים", "מנטליות של אסלאם" ועוד כינויים משלל הכינויים הפשטניים. כל אלה באים לומר: רק לי יש מנטליות נכונה. כל היתר – שטויות ואין להתחשב בהן ו"בעצם הם חושבים בדיוק כמוני".
לדוגמה, בשנים 1999–2014 שלט בוונצואלה הנשיא הוגו צ'אבס, שהיה מהפכן ואנטי־אמריקאי. במערכת הבחירות שלו השתמש צ'אבס בהפצת רגשות שנאה לארצות הברית. צ'אבס ניצח בבחירות, כי הרגש הזה דיבר אל העם שלו. נשיא ארצות הברית לא האמין ואמר: "זה לא נכון. צ'אבס לבטח מדבר על רווחת האזרחים, מבטיח להם כך וכך". הוא פשוט לא האמין שאפשר לשנוא את ארצות הברית ושבמערכת הבחירות אפשר לדבר על משהו אחר חוץ מאשר על הבטחות הרווחה. מי שאינו מבין שאפשר לחשוב "אחרת" (אבל ממש אחרת!), אינו מבין את יחסי עוני-מלחמה.
וכדי לסכם את עניין העוני. קארל מרכס, שאינני נמנה על אוהדיו, ציין פעם בצדק: הפירמידות הגדולות נבנו במצרים לא משום שהיו בה הרבה ידיים עובדות, אלא משום שאפשר היה להפנות מספיק ידיים עובדות לבניית הפירמידות. מי שאינו קולט את ההבחנה הדקה, אין לו סיכוי להבין מה זה העושר והעוני של המדינה.
עכשיו אדון בצלע השנייה של המשפט - המלחמה. ומכיוון שאנו מדברים על ייזום המלחמה (שאיפה למלחמה), אפשר להחליף את ה"מלחמה" ב"ניצחון". היֹה היוּ פעם מונגולים ועל ידם, סין הגדולה. המונגולים היו מעטים, עניים ומסוכסכים ביניהם. את כלי הנשק ואת סירי הבישול הם קנו בסין, אבל הם היו לוחמים קשוחים, רוכבי סוסים מבטן ומלידה והם התרגלו לחשוב במונחים של מרחקים עצומים. פתאום קם אחד מהאצולה המונגולית (מדרגת ב, יש לציין) ושינה את כללי המשחק. הוא חיסל את אויביו בתוך העולם המונגולי, קיבץ סביבו את "אנשי הרצון הארוך" (כך הם נקראו אז) והבין שהתשתית של הלוחמה השבטית מאפשרת יצירת צבא מסוג חדש, שיהיה חזק יותר מהצבא של סין, הקרובה והעשירה.
בדו־קרב מנצח מי ששולט יותר טוב בסיף שלו. במלחמה מנצח מי שיש לו צבא טוב יותר. ענייני הצדק והערכים הם משניים למובן זה. גינג'ס חאן (זה היה המונגולי הזה) יצר תוך 20–30 שנה אימפריה עצומה, לא כי היה עשיר, אלא כי צבאו היה חזק מכולם. הוא גם השכיל לאמץ את הטכנולוגיה הצבאית של העמים שכבש. אבל אולי זאת דוגמה רחוקה מדי.
אביא אפוא דוגמה קרובה יותר ומורכבת יותר. בשנת 1904 תקפה יפן את רוסיה. יפן הייתה קטנה וענייה ביחס לאימפריה הרוסית. אבל היא הניחה שתי הנחות: (א) צבאה יותר מוכן למלחמה; (ב) המלחמה במזרח הרחוק תהיה יקרה מדי עבור רוסיה והיא תהיה מוכנה לספוג תבוסה מוגבלת. יפן טעתה בהנחה השנייה. רוסיה הייתה מוכנה למלחמה ארוכה ואילו יפן כבר הגיעה לסף פשיטת רגל פיננסית. שני מאורעות הפכו את הכיוון המסתמן והביאו ליפן את הניצחון לפי תוכניתה. (א) הבנקאים היהודים בארצות הברית חיפשו הזדמנות לנקום ברוסיה על הפוגרומים ביהודים, והעניקו ליפן הלוואות נדיבות. (ב) יפן תמכה כספית במהפכנים רוסים, ואלה ערערו את יציבות המשטר. תכסיס זה לא היה מתוכנן כלל וכלל, אך מאותו זמן נכנסה האופציה של החתרנות לסל כלי העבודה של המלחמה.
היטלר ומוסוליני חילקו את העולם למדינות עשירות, אך רקובות מבפנים (הם נקראו גם "דמוקרטיות"), ומדינות עניות, אך דינמיות ובריאות (אלה נקראו גם "מהפכניות"). היטלר סבר כי עם תוספת קטנה של חתרנות, העני הדינמי ינצח את העשיר הרקוב – האם אין זאת סיבה לתקיפה?
המכלול של ריקבון פנימי, הרומנטיקה של המהפכה והחתרנות המתוכננת, הוא מרכיב במלחמה המודרנית, אך אין לו יחס ישיר לציר עוני-עושר (ולא רק בכך טעו היטלר, מוסוליני וסטלין). עם זאת יש להדגיש שההשקעה הכספית בחתרנות היא מינימלית, ובהחלט נמצאת בהישג ידם של האויבים החלשים ביותר, כגון ארגוני הלחימה העצמאיים.
החתרנות אף אינה מחייבת הכרזת מלחמה. היא מקובלת בעולם המודרני ובדרך כלל תמצא אוהדים ובעלי ברית בקרב האויב עצמו. לכן טעות היא לדבר במונחים עוני-מלחמה בלי להכניס את החתרנות למעגל הדיון.
ולסיכום: התזה - מדינה ענייה אינה יוזמת מלחמה - היא דמגוגיה. לא נכון גם לומר את ההפך: מדינה עשירה תיזום מלחמה. הנכון הוא: מדינה ענייה תיזום מלחמת עניים, והעשירה – מלחמת עשירים. בפיו של בן המדינה העשירה הופכת התזה לנוסח הזה: מדינה ענייה לא תיזום תסריט מלחמה, כפי שאני מכיר אותו, היינו תסריט של מלחמת העשירים, אך היא יכולה בהחלט ליזום מלחמה המתאימה למשאביה הכלכליים.
קצת היסטוריה על המלחמות באזורנו
לאחר שסקרתי "על קצה המזלג" את "מלחמתן של המדינות העניות", אזכיר עתה לקהל קוראיי מעט מההיסטוריה של המלחמות באזורנו. בסקירה זו ישולבו כמה נתונים שאינם מוכרים בציבור – חלקם פורסם על ידי בספרי "מודיעין תלוש מהקרקע"[1] ובספר "ניצחון בסבירות נמוכה"[2] שנטלתי חלק בכתיבתו.
מלחמת ההתשה וההכנות למלחמת יום הכיפורים במצרים (1967–1973)
מצרים, בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, נחשבה מדינה ענייה שהכלכלה הרעועה שלה נשענת על ארבעה יסודות: חקלאות בשיטות פרימיטיביות של השקיה בהצפה, תעלת סואץ, תיירות ונפט (בעיקר לצריכה עצמית). כתוצאה מתבוסת מצרים במלחמת ששת הימים, היא איבדה את מקור הכנסתה העיקרי – השיט בתעלת סואץ, וכן איבדה את שדות הנפט בסיני (השדות באבו רודיס ובראס סודר) שהפיקו בעת ההיא (אם זיכרוני אינו מטעני) כ־2 מיליון חביות נפט בשנה. למרות האובדן הכלכלי הכבד, מצרים לא שעתה לקריאות השלום של ישראל ולנכונותה להחזיר לה את כל אשר איבדה במלחמה תמורת הסכם שלום, והחליטה להיערך במהירות לסבב מלחמה נוסף להחזיר לה את נכסיה בכוח הזרוע, תחת הסיסמה "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח".
במקביל להכנות של צבא מצרים לקראת "המלחמה הגדולה" להשבת סיני, פתחה מצרים גם במלחמת התשה נגד כוחות צה"ל שהיו פרוסים לאורך תעלת סואץ. תגובת צה"ל הייתה הפגזות והפצצות כבדות על צבא מצרים ועל ערי תעלת סואץ. הפצצות אלה גרמו לנטישה של למעלה ממיליון תושבים שברחו מערבה והפכו לפליטים. נוסף על כך נהרס המרכז התעשייתי הגדול של סואץ שכלל, בין היתר, שני בתי זיקוק שהיוו את המקור העיקרי לתזקיקי דלק של קהיר ומפעל דשנים גדול שהיה חשוב לחקלאות המצרית. הנזק הכלכלי הכבד לא גרם למצרים "לחשב מסלול מחדש" והם החליטו להמשיך את מלחמת ההתשה. להלן כמה ציטוטים מספרו של הגנראל סעד אלדין שאזלי - רמטכ"ל צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים - "חציית התעלה":
..."השאיפה הייתה קיימת תמיד. אפילו בימים הקודרים לאחר תבוסת 1967, שמרנו על זקיפות קומה והחשנו את שיקומנו, בכוח התקווה ליום שבו ננחית מתקפה, שמטרתה תהיה להשמיד את האויב בעודו על אדמתנו או לאלץ אותו לסגת ממנה. מעולם לא העלינו על דעתנו שיהיה עלינו להמתין ליום זה יותר משש שנים ארוכות.
אחת הסיבות לכך נעוצה בעובדה שבמשך שנתיים מתוך שש השנים האלה היינו נתונים בעצם במלחמה עם ישראל, זו המכונה "מלחמת ההתשה". מלחמה זו הגיעה לכותרות הבין־לאומיות לעיתים רחוקות, אך היא עלתה לנו בחייהם של אלפי בני אדם ובעשרות מיליוני לירות מצריות..."
..."שיקום כוחותינו המזוינים החל בסיוע סובייטי. לאחר תבוסתנו ביוני 1967, בספטמבר 1968 כוחות הקרקע שלנו, לפחות, היו כבר חזקים דיים כדי לקרוא תיגר על האויב הערוך לאורך הגדה המזרחית של התעלה שלנו. מלחמת ההתשה החלה. מבחינה צבאית, משימתנו הייתה לעודד את רוחו של צבא שספג תבוסה מהממת, ולהפיל חללים באויב שגילה מאז ומתמיד רגישות לאבדות. תוכניתנו הייתה להפגיז את עמדותיו הקדמיות של האויב לאורך הגדה המזרחית ולשלוח לוחמי קומנדו למארבים ליליים בעומק סיני כדי לפגוע בטנקים והמשאיות של האויב.
בתחילה, הניבו הפגזותינו ופשיטותינו תוצאות טובות. אך האויב גמל בפיצוץ מטרות חיוניות בעומק מצרים באמצעות יחידות מוטסות בהליקופטרים. תחנת הכוח בנג'ע חמאדי שבמצרים העילית הייתה אחת מהן; צמתים חיוניים במערכת ההשקיה שלנו היוו מטרות נוספות. נאלצנו לחדול מהתקפותינו. אולם הצורך לעשות מעשה כלשהו המסמל את סירובנו להיות מובסים לנצח, כפה עלינו, לאחר חמישה חודשים, לחדש את מאמצינו בשלהי אביב 1969 (הדגשה שלי א"ד). תגובתו של האויב הייתה חריפה מתמיד. ביולי 1969, נכנס חיל האוויר הישראלי למערכה..."
כאמור בדברי שאזלי לעיל, לאחר הפוגה בת כמה חודשים, החליטו המצרים לחדש את מלחמת ההתשה. בתגובה החליט צה"ל, ביולי 1969, לתקוף מטרות בעומק שטח מצרים. התוצאה הייתה החלטה מצרית לצאת למבצע הנדסי רחב היקף לבניית מחסות מוגנים לכל צבא מצרים כולל ליחידות שערוכות במתקנים עורפיים. במסגרת זו נבנו בין היתר:
• בונקר לכל חייל במרחב קהיר-תעלת סואץ
• שוחה אישית לכל חייל ברחבי מצרים
• הכנסת כל המערך הנייד, החל מטנקים וכלה בג'יפים, למחסים מוגנים בסוללות עפר ("דיפונים).
• בנייה של כ־1,000 דת"קים למטוסים (מבנה בטון מכוסה עפר שנועד לתת מחסה למטוסים)
• בניית שדות תעופה חדשים ומסלולי חירום למטוסים בכבישי הדלתא.
• מאות בונקרים מבוצרים מבטון מזוין למערך טילי הקרקע-אוויר
• בניית חומות אבן סביב כל מכלי הדלק ברחבי מצרים
• הקצאת מאות אלפי חיילים להגנת מתקנים כגון גשרים, סכרים וכיוצא באלה.
כדי להמחיש את היקף עבודות העפר, אביא דוגמה מהיקף עבודות העפר להגנת מערך הגישור. המערך כלל אז כ־2,080 כלי רכב ייעודיים לתובלת הגשרים. לכלים אלה הוקמו מחסי עפר מיוחדים מסוג "דיפוני סער" שלשם הקמתם הוערמו כ־3,170,000 מטר מעוקב עפר. נוסף על הרכב הייעודי של הגשרים, כלל המערך גם כמה מאות כלי עזר נוספים כגון: מנופים, משאיות אספקה, רכבי פיקוד וכיוצא באלה, שלהגנתם הוקמו "דיפונים רגילים". לסיכום: רק לצורך הגנת מערך הגישור נעשו עבודות עפר בהיקף של כ־5,000,000 מטר מעוקב עפר.
לטובת ביצוע עבודות העפר והבינוי גויס גם מערך חברות הבנייה האזרחיות. התוצאה הייתה שיתוק עבודות הפיתוח במגזר האזרחי. כך, למשל, הופסקו העבודות של המיזם החקלאי הגדול "מודריית אל־תחריר" להפרחת המדבר שממערב לזרוע הרוזטה של הנילוס. מיזם זה נועד להגדיל במיליון פדאן (4.2 מיליון דונם) את השטח המעובד במצרים. המיזם התאפשר כתוצאה מסיום העבודות לבניית הסכר הגבוה באסואן.
כתוצאה ממלחמת ההתשה הממושכת, פסקה כליל גם התיירות במצרים. זה לא הפריע למצרים להמשיך בהכנותיהם למערכה הגדולה על סיני. לצורך זה הם הפסיקו לשחרר חיילים שסיימו את שירות החובה, ופסק כמעט כליל צירוף מהנדסים וכוח אדם מיומן למשק האזרחי. כאשר מצרים נוכחה לדעת שאספקת הנשק החיוני לכיבוש סיני מתעכבת, הם החליטו שהם יוצאים למלחמה ב"אמצעים הקיימים" ומכיוון שאלו לא אפשרו את כיבוש כל סיני, הם שינו את התוכנית המבצעית למוגבלת יותר – העיקר לצאת למלחמה.
מכל הסיפור על מצרים יצאנו למדים שהחוסר במשאבים לא רק שלא מנע בעדם מלצאת למלחמת יום הכיפורים, אלא שנוסף על ההכנות ל"מערכה הגדולה" הם פתחו במלחמת התשה ממושכת שגרמה להם אלפי אבדות בנפש וגם נזק כלכלי. התוצאות הישירות של מלחמת ההתשה היו: הרס ערי התעלה, הפסקת התיירות, הפסקת מיזם מודריית אל־תחריר שנועד לספק פרנסה לכ־250,000 משפחות העוסקות בחקלאות, ולהשקיע השקעות אדירות בעבודות תשתית למיגון הצבא והעורף.
צבא סוריה נערך למלחמה מול ישראל ללא סיוע של מדינה ערבית נוספת
סוריה, כמו בת בריתה/יריבתה מצרים, היא מדינה ענייה. גם היא החליטה לאחר מלחמת ששת הימים להשיב לה את רמת הגולן בכוח הזרוע. לשם כך היא חברה בברית צבאית עם מצרים ושתי המדינות פתחו ביום הכיפורים במלחמה נגד ישראל. מצרים, לאחר שהוכתה על ידי כוחות צה"ל שחצו את תעלת סואץ, החליטה "לעשות לביתה" ופתחה במגעים שונים עם ישראל להפסקת אש שהובילה להפרדת כוחות ולבסוף הבשילה להסכם שלום עם ישראל בשנת 1979. סוריה הבינה, כבר בראשית 1974, שמצרים בגדה בה והותירה אותה לבדה. לכאורה, גם סוריה הייתה יכולה לפתוח בדרך מדינית שתחזיר לידיה את הגולן, אבל היא קיבלה החלטה מהפכנית - "סוריה לבדה" - שמשמעותה סוריה תבנה צבא היכול להתמודד לבדו מול צה"ל, בלי עזרה מבעלי ברית בוגדניים כמו מצרים. למרות עונייה ולמרות עונייה של ברית המועצות, ה"ספונסר" שלה לנשק, היא גיבשה תוכנית להכפלת צבאה שכללה בין היתר:
• הקמת חמש דיביזיות שריון במילואים נוסף על שתי דיביזיות השריון בצבא הסדיר.
• בניית מערך מבוצר מאוד של טילי קרקע-קרקע מדגם סקאד הכולל בניית תשתית לאחסון של כ־1,000 טילים
• שכלול מערך הרקטות מדגם פרוג 7 שכבר נעשה בו שימוש במלחמת יום הכיפורים
• שכלול והרחבת מערך טילי הקרקע אוויר שהוכיח את עצמו במלחמת יום הכיפורים
• פיתוח והרחבה של מכון "סרס" לפיתוח אמצעי לחימה מיוחדים
• המשך פיתוח נשק ללוחמה ביולוגית (מערך זה הוקם מייד לאחר מלחמת ששת הימים)
• הקמת מפעלים חדשים לייצור נשק כימי.
הסורים ניגשו בזריזות ליישם את התוכנית שלעיל ולקראת שנת 1980 הם עמדו כמעט בכל היעדים שהציבו לעצמם. ייתכן שלולא תקף צה"ל את מערך הטק"א הסורי במלחמת שלום הגליל, והשמידו, היו הסורים מתפתים לפתוח במלחמה יזומה נוספת מול ישראל.
יצוין כי המודיעין הישראלי התקשה מאוד "לשים יד" על פרטי התוכנית והם נודעו לצה"ל רק שנים ארוכות לאחר שהחלו (פרטים ראו בספרי "מודיעין תלוש מהקרקע").[3]
לסיכום הפרק הסורי: גם כאן אנו למדים שעוני ומחסור כללי במשאבים אינו מונע ממדינה קטנה יחסית למצרים להכפיל את צבאה לסדר כוחות של שבע אוגדות שריון ושפע של טילי קרקע-אוויר וקרקע-קרקע כתחליף לחיל אוויר שהיה ונשאר קטן בהיקפו.
סיכום
מצרים, למרות עוני תושביה וכלכלתה הרעועה, מתחמשת ללא הרף במיטב כלי הנשק שאת רובם היא רוכשת במטבע קשה. מצרים גם משקיעה הון רב בבניית תשתית צבאית נרחבת, בעיקר בסיני ובמרחב הלוגיסטי ממערב לתעלת סואץ. כל אותם חוקרים המנסים להרגיע את הציבור בטענה הדמגוגית "מדינה ענייה לא תוכל ליזום מלחמה" כנראה שלא למדו היסטוריה כללית וגם בהיסטוריה של המזרח התיכון אינם בקיאים. מאמר זה אולי יערער במקצת את קביעתם הנחרצת שמצרים הענייה לא תצא למלחמה יזומה מכיוון שאין לאל ידה לממן מלחמה זו ומהחשש שהיא תאבד את מקור פרנסתה מתעלת סואץ ומתיירות.
הערות
[1]. דקל-דליצקי, אליהו. מודיעין תלוש מהקרקע. אלקנה: אלי דקל ספרים, 2010
[2]. ברונשטיין, מיכאל. ניצחון בסבירות נמוכה. רמת אפעל: שרידות, 2017
[3]. דקל-דליצקי, אליהו. מודיעין תלוש מהקרקע. אלקנה: אלי דקל ספרים, 2010
שתף
Contact Us
Contact Us
מר נתנאל אברהם מנהל אתר הפודקאסט "שיחות ארוכות על שאלות גדולות", קיים ראיון עומק עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על ספרו החדש העוסק בכשלי אגף המודיעין בצה"ל.
מר עקיבא ביגמן, מנהל אתר "אידיוטיים שימושיים" קיים ראיון עומק עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על ספרו החדש העוסק בכשלי אגף המודיעין בצה"ל. בספר יש ניתוח הסיבות לכשלים והצעות לשיקום המודיעין הצבאי בצה"ל.
מאמר ביקורת של תא"ל (במיל'), ד"ר אפרים לפיד על ספרו החדש של אליהו דקל "מאובדן דרך לגאולה – עיונים בעבודת המודיעין".
תא"ל, ד"ר אפרים לפיד, הוא איש תקשורת ומומחה לדיפלומטיה ציבורית, נולד ב-1942 בתל-אביב. שירת 30 שנה בצה"ל בחיל המודיעין, כולל בתפקידים בכירים כמו, שירות ביחידה 8200, ראש מחלקת האיסוף, דובר צה"ל ומפקד גלי צה
מר משה פייגלין מערוץ חמש על חמש מראיין אל אלי דקל על התרחש במצרים כיום. בראיון עולה נושא מעורבותה של מצרים ביכולת לאכוף את פירוק החמאס מנשקו. לדברי דקל בידי מצרים יש את היכולת לכפות על החמאס להתפרק מנשקו, ולא נראה שמצרים מעוניינת בכך או שהיא פועלת בכיוון זה.
מאמר של מר רמי שני ממעריב. המאמר מבוסס על ראיון שקיים מר שני עם אלי דקל באשר למשמעויות של תרגיל צבא מצרים בסיני המתקיים בסמוך לגבול ישראל
מר אדם אטיאס משוחח עם אלי דקל על המתרחש במצרים כיום הן במישור הצבאי והן בתחום הפיתוח הכלכלי. בשיחה מועלות מגמות בהתנהלות המצרית שתגרומנה לתפנית בהיכרותנו את מצרים.
מר משה ברנשטיין פרסם בשבועון בקהילה מאמר על ספרו החדש של סא"ל (בדימוס) אלי דקל. כותרת המאמר בשבועון "אמ"ן ואשליות". במאמר מראיין המחבר את אלי דקל על תוכנו של הספר.
ד"ר מרדכי קידר משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על ספרו החדש "מודיעין: מאובדן דרך לגאולה". לשיחה הצטרפו גם אל"מ רונן כהן ששימש בעבר כעוזר למבצעים של ראש חטיבת המחקר באמ"ן, וטל אורן ששירת בעבר ביחידת המודיעין 504.
במהלך השיחה נידון נושא תפקידי המודיעין בצה"ל מעבר לנושא ההתרעה, נושא המודיעין המנטלי, (הכרת דעותיו ואמונותיו
מר אלכס צייטלין מערוץ "באים אל הפרופסורים" קיים שיחה עם סא"ל (בדימוס) אליהו דקל על ספרו החדש הדן בעבודת המודיעין בצה"ל. עיקרו של הראיון דן בשאלות: א. להיכן נעלם אגף המודיעין בצה"ל במלחמת ישראל נגד אירן? ב. מה נפגע באיראן כתוצאה מתקיפות ישראל?
באשר לספרו של דקל:
האמירה שצה"ל הופתע באוקטובר 2023 בגלל "קונספציה" שגויה של
ד"ר אורי מילשטיין מערוץ "לעומק" קיים שיחה עם סא"ל (בדימוס)( אלי דקל על ספרו החדש הדן בעבודת המודיעין בצה"ל. להלן כמה מהנושאים בספר:
האמירה שצה"ל הופתע באוקטובר 2023 בגלל "קונספציה" שגויה של חמאס מורתע, הפכה למטבע לשון שגור. אך האם מדובר בהסבר עומק או שמא ב"העתק-הדבק" נוח שנועד לגמד את גודל הכשל? מודיעין: מאובדן דרך לגא
