מאז שנת 2007 ובמיוחד לאחר שעבד אל־פתח א־סיסי תפס את השלטון במצרים בשנת 2013, צבא מצרים עובר תהליך מואץ של התעצמות. ההתעצמות כוללת פיתוח תשתיות צבאיות, כגון מחסני תחמושת, מאגרי דלק תת־קרקעיים, הגדלת אפשרויות חציית התעלה משישה גשרים ל־39 גשרים ומנהרות, בניית נמלים צבאיים ועוד. במקביל לפיתוח התשתיות, צבא מצרים מקיים מסע קניות של אמצעי לחימה צבאיים, כגון מטוסים, צוללות, טנקים וטילי קרקע-אוויר. נשאלת השאלה מדוע מדינה ענייה, חסרת אויבים הנראים לעין, משקיעה הון עתק בהתעצמות צבאית. בהרצאתו, אלי דקל מנתח את התשובות הרווחות לשאלה זו בציבור, ולבסוף מציע פתרון משלו לשאלה "מה העבודה הזו לכם?". 

ההרצאה זו משלימה את ההרצאה "40 שנות שלום בין ישראל למצרים". צפייה בשתי ההרצאות תציג תמונה תמציתית על המתרחש ביחסים בין שתי המדינות. 

בדקה החמישית של ההרצאה, בפרק השולל את האפשרות שהתחמשות מצרים נובעת מבניית סכר הרנסנס באתיופיה, אני אומר: "הסכר באתיופיה יכול לאגור בערך שליש מכמות המים אשר באגם נאצר באסואן". 

הנתון הזה שגוי. הנתונים הנכונים הם: כושר האגירה של אגם הרנסנס הוא 74 מיליארד מע"ק, וכושר האגירה של אגם נאצר בסכר אסואן הוא 169 מיליארד מע"ק. לפיכך גם אם אתיופיה תסגור את שערי הסכר שלה לחלוטין, עדיין יהיו למצרים רזרבות מים של לפחות פי שניים (גם נתון זה אינו ממש מדויק כי מימי הנילוס הלבן בשיעור של 12 מיליארד מע"ק מים ימשיכו להגיע למצרים כקדם).