מבוא

לפני שבועות מספר פורסמתי באתר "דקל-מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" את תגובתו המנומקת של הפרופ' אורי בר יוסף לדברי ביקורת שהשמיע האלוף דוד עיברי על ספרו "מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים". שראה אור בשנת 2021.

ד"ר דן שיאון, שהקשיב לדברי עברי וקרא את תשובת בר יוסף ביקש ממני לאפשר לו להעלות את דברי ביקורות משלו על ספרו של בר יוסף. במאמר שלפניכם פורס דן את הערותיו הכלליות על הספר ומתייחס גם לנקודות שונות בדברי תשובתו של בר יוסף לעברי. 

המאמר שלהלן הוא תשובות בר יוסף לטיעוני דן שיאון.

בר יוסף בחר להשאיר את דברי דן שיאון ככתבם ודברי תשובתו הודגשו בצבע אדום

לדברי האלוף עברי אפשר להאזין בקישור:

https://www.omerdank-strategy.com/?p=3956

את תגובת פרופ' אורי בר יוסף לדברי עברי ניתן לקרוא בקישור

https://www.dekelegypt.co.il/220629

תשובות פרופ' אורי בר יוסף לטיעוני ד"ר דן שיאון

על ספרו של בר יוסף "מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים"

14.08.2022

טיעוני דן שיאון בשחור – תשובות בר יוסף באדום

אלי שלום,

אני חושב שהספר ״מלחמה משלו״ חשוב והוא מרכז ומציג נתונים רבים שלא הוצגו בצורה זו עד היום. עם זאת, אני חולק על מסקנותיו. מאחר ואפשרת לאורי בר יוסף להגיב כאן על הערות של עברי, אני חושב שיתרום לדיון אם תאפשר לי כאיש שחוקר את הנושא להגיב לדבריו.

יש לי שלש הערות עקרוניות לספר שקראתי בעניין רב, והערות נוספות למסמך התגובה של אורי שמופיע לעיל.

הערות עקרוניות לספר:

א. הראשונה היא התייחסות לטענה שח״א התמקד בתקיפת ש״ת והזניח את הסיוע לכוחות הקרקע.

המספרים שאורי מציג בסוף הספר - 708 גיחות לתש״ת ותחנות מכ״ם וכ-5,142 גיחות סיוע - מפריחים לדעתי הנחה זו מהיסוד (11% תש״ת 89% סיוע). בשלב הבלימה ע״פ ספרו של גורדון רק 4%!

אכן הסיוע לא היה יעיל מספיק ולכך ישנן מספר סיבות:

1. חסרון מודיעין רלוונטי על מיקום המטרות (שוחחנו על עבודת מרפ״ז וכו׳).

2. מערכת סיוע כושלת בפיקוד דרום (פיקוד-וח״א) שלא הצליחה לסנכרן בין צרכי הפיקוד למטה ח״א, ובין האוגדות למטוסים שבאוויר.

3. כיסוי אמ״ט שלא אפשר סיור וזיהוי עצמי של מטרות לתקיפה ע״י מטוסים באוויר - זו הייתה דרך הסיוע המקובלת במלחמות העבר.

לאחר שאיום הטילים הוסר במבצעי ״מפצח״ ופשיטות שריון על ״הפרחים״, הסיוע היה יעיל כפי שאורי מציין והכוח המצרי בגזרה הדרומית קרס.

תגובה: התייחסתי בהרחבה בסיכום הספר לסטטיסטיקה שהעלו אנשי חיל האוויר לפיה רק 11% מהגיחות היו לתקיפת שדות תעופה ותחנות מכ"ם. העובדות הן ש: א) משימות אלה היו בראש מעייניהם של בני פלד ואנשי המטה בחיל האוויר; ב) לכן הן בוצעו על ידי המטוסים הטובים ביותר של החיל ובתכנונן הושקעו המשאבים הגדולים ביותר (הפנטום לוקח מטען כפול של פצצות לעומת הסקייהוק ויש לו שני אנשי צוות, ולכן סטטיסטית מדובר בכ-20% מהגיחות); ג) מכיוון שעד ה-20 לאוקטובר (שבועיים של מלחמה) חיל האוויר כשל במשימתו להשיג חופש פעולה שיאפשר סיוע יעיל, רוב המשימות האלה היו (למרבה הצער) ברכה לבטלה, במיוחד בחזית התעלה, כולל בקרב הצליחה.

לגבי הטענה שלא היה מודיעין ומערכת הסיוע בפיקוד דרום הייתה כושלת: המודיעין לא השתפר לפתע פתאום  ב-21 לאוקטובר וכך גם מערכת הסיוע. אבל מהשלב בו מערך הטק"א בתעלה חוסל הסיוע אכן היה יעיל. לכן המכשול האמיתי בפני סיוע יעיל, כפי שבעצם דן עצמו מודה, לא היו מודיעין ומערכת הסיוע אלא איום הטילים.

ב. הטענה השנייה המטעה של אורי היא שבני שיקר לדדו כאשר הציג את הקו האדום של 220 מטוסים, ובעקבות כך דדו נאלץ לבקש הפסקת אש.

1. המצוקה של המטוסים שבני הציג הייתה אמיתית!!! ביום השחור של ה-7 לחודש ח״א ספג 27% פגיעות מכלל מטוסי הפנטום שתקפו ו-13% מכלל הגיחות של מטוסי הסקיהוק. מתוכם 17 מטוסים מופלים!! וכעשרה טייסים הרוגים וכששה טייסים שנפלו בשבי (נתונים מתוך מחקר אמריקאי). 

אלו מספרים קשים מאוד שאינם מאפשרים להפעיל את ח״א לאורך זמן המחייבים הרמת דגל אדום!! זו גם הייתה חובתו של בני להציג זאת לרמטכ״ל.

המספר 220 מטוסים שבני נאחז בו מהווה כ-40% שחיקה מסך המטוסים שהיו בתחילת המלחמה - לשיטתו של בני - ואני מניח שזו גם הסיבה שעשה בו שימוש.

2. מן הצד השני, דדו היה נעול על השגת הפסקת אש מהיום השלישי של המלחמה - ללא קשר לדבריו של בני, כפי שעולה מספרו של שמעון גולן על החלטות הפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים.

למשל: לאחר כישלון התקפת הנגד ב-8 לחודש בדרום והצלחת התקפת הנגד של אוגדה 146 בצפון שסילקה את הסורים מרמה״ג, הגיע דדו למסקנה שהזמן פועל לרעתו מתוך חשש לכניסה למלחמת התשה. וכך הוא מסביר: הערבים ילכו ויתחזקו בתגבור של מדינות ערביות נוספות בעוד ישראל תלך ותשחק.

הוא מעלה זאת בישיבה עם טליק ואלי זעירא, והם אומרים לו בפירוש שאין לא אופציה לבקש הפסקת אש ועליו לעבור להתקפה (כניסה למובלעת הסורית). אם הוא לא יתקוף תוך מספר ימים הערבים יבינו את חולשתו ויסרבו להפסקת אש. כך נולדה ההחלטה להתקדם לכיוון דמשק. 

במתקפה לקחו חלק 2 אוגדות. האוגדה של רפול נכנסה בציר הצפוני ללא התנגדות של ממש עקב ריכוך מסיבי של ח״א שנמשך 3 שעות (על פי דברי רפול). האוגדה של דן לרנר שהייתה בציר המזרחי הייתה אמורה להיכנס בהשהייה לאחר שאוגדת רפול הייתה צריכה לקפל את המגנן הסורי מאחור. 

דדו שהגיע לפיקוד הצפון הכניס את אוגדת דן לרנר לפני הזמן והם ספגו אבדות קשות. בהמשך הצטרפה חטיבה 12 עיראקית לקרב ובלמה את ההתקפה. ח״א סייע בבלימת התקפה מהאגף של הכוח הסורי והעיראקי בימים הבאים ושילם על כך ביוקר במספר מטוסים מופלים.

דוגמה נוספת היא חציית התעלה. דדו מציג לדרג המדיני בקשה לחציית התעלה במטרה להשיג הפסקת אש! דיין דוחה אותו בגסות ואומר לו שהדרג המדיני יאשר לו לחצות את התעלה אם יבקש - אבל הפסקת האש היא לא בסמכותו אלא בסמכות הדרג המדיני. 

מורלה בראון שהיה רל״ש שר הביטחון אמר - דדו הרים דגל לבן!

(אצל שמעון גולן).

תגובה: א) בני פלד הודה ששיקר בראיונות שנתן אחרי המלחמה ואני מביא ציטוטים שלו על זה. אפילו עברי לא הכחיש, כולל בראיון שעשיתי אתו לצורך כתיבת הספר, שפלד שיקר. לכן לא ברור לי הצורך של דן להיות כאן יותר צדיק מהאפיפיור.

ב) פלד יודע בדיוק כמה מטוסים שמישים היו לו כל בוקר. זה רשום לו מול העיניים כשהוא הולך לדיון עם הרמטכ"ל וזה הנתון המספרי הכי קריטי במלחמה. המספרים מופיעים בכרכי ההיסטוריה של חיל האוויר המלחמה. לרמטכ"ל, בהקלטות הדיון הוא הציג נתונים אחרים לגמרי. אין כאן התחשבנות ולא צריך פלפול של כמה מטוסים אבדו ולא אבדו. האם הוא לא יודע שהוא נדרש לדווח דיווחי אמת? אף אלוף אחר במלחמה (כולל שרון) לא שיקר כמו פלד.

ג) בעמוד 217 בספר אני מראה, על סמך ההקלטות שנעשו בחדר הרמטכ"ל, כיצד דדו הגיע למסקנה ב-9-10 אוקטובר שעדיף לקבל הפסקת אש. הוא עשה זאת כיוון שבני פלד הציג לו בליל ה-9 באוקטובר תמונת מצב שקרית לפיה לחיל האוויר יש כוח לחימה מלא רק לעוד שלושה או ארבעה ימים. גם שמעון גולן מסכים שזו הסיבה. דן, אתה מוזמן לשאול אותו.

3. טענה מטעה נוספת היא הסיפור על השיירה העיראקית.

ח״א ביצע משימה אחת בלילה חשוך ע״י זוג מטוסים ולא גילה דבר. באופן מעשי לח״א לא היו יכולות לקיים פטרול לאורך זמן (ואם בכלל) באזור כה מרוחק בגלל חוסר כיסוי בקרה וחשש יירוט לילה של מטוסי מיג 21 סורים או עיראקים.

הכשל המרכזי כאן היה של המודיעין!! קריאה יסודית בספרו של שמעון גולן מעלה שהנושא פשוט נפל בין הכיסאות. המודיעין לא הוציא צי״ח בענין ואף גוף (כולל המוסד) לא קיבל משימה לעקוב אחרי השיירה - שיצאה מבגדד בקול תרועה!! 

האבסורד הוא כה גדול, שכאשר מתכננים את הפלישה למובלעת הסורית, אנשי מודיעין מציינים שישנם באזור כוחות נוספים לא מזוהים - ואף אחד לא מעלה שם את האפשרות שאלו כוחות עיראקים. 

תגובה: א) כל טייסי חיל האוויר שדיברתי איתם, כולל מפקדי טייסות פנטום (וגם סקייהוק), הודו שהייתה כאן החמצה משוועת. חלקם הגדול לא ידע על כך ולא הבין כיצד נוצרה ההחמצה הזו, שנעלמה כלא הייתה בספרי ההיסטוריה של חיל האוויר.

ב)זו הייתה משימת אמנעה קלאסית שחיל האוויר היה אמור ויכול לבצע. הטלת האשמה על המודיעין כאשר לחיל האוויר יש את האמצעים הטובים ביותר לאתר את השיירות היא חיפוש המטבע מתחת לפנס שחוק. העיראקים שמרו על דממת אלחוט ולכן אי אפשר היה לאתר אותם בסיגינ"ט. זה היה ידוע בזמן אמיתי. אבל הכוחות העיראקים נעו על ציר אחד ישר בתוך המדבר. משימה קלה לזיהוי והשמדה, אבל הפתרון של פלד היה לשלוח (ולסכן) את סיירת הצנחנים במקום לשלוח כל שעתיים זוג פנטומים (עם או בלי לווי של מטוסי יירוט) למשימה הזו. מספיק שהם היו מפציצים שלושה מובילי טנקים וחוסמים את הכביש כדי שחטיבה 12 וכוחות אחרים לא היו יכולים להתקדם.

ג) הבעיה גם לא הייתה מחסור במטוסים.  בזמן שחיל האוויר הזניח את הכוחות העיראקים הוא שלח עשרות פנטומים לתקוף שדות תעופה בעומק מצרים וסוריה.

ד) היה אכן כשל שמקורו לא ברור בהתרעה לאוגדה 210 על התקדמות הכוחות העיראקים. אבל אם חיל האוויר היה חוסם אותם 200 קילומטר מהחזית הכשל הזה היה נמנע. ובכל מקרה הוא לא הופך את הכישלון של חיל האוויר לקטן יותר.

להלן התייחסות ספציפית להערות בר יוסף:

א.   התייחסות לדברי עברי על תפקיד ח״א בגיוס המילואים

המשימה הראשונה של ח״א היא הגנת המדינה. בדוקטרינה המסורתית של מדינת ישראל שהתבססה על כוחות מילואים המגויסים תוך זמן קצר – נועד לח״א התפקיד הקריטי של שמירת שמים נקיים כדי לאפשר גיוס זה.

הזמינות הגבוהה של ח״א וזמן התגובה הקצר של טייסיו נועד בדיוק לצורך כך. היעד האסטרטגי הזה מובן מאיליו ומוטבע היטב ב-DNA של ח״א ושל צה״ל, בין אם הדברים נאמרו או לא נאמרו בימים שלפני המלחמה.

אכן, למזלה של מדינת ישראל, זה בדיוק מה שקרה בפתיחת המלחמה, לאחר שגם ההרתעה וגם ההתרעה כשלו!! גיוס המילואים פעל ללא שום הפרעה של מטוסי אויב, כולל מצדם של אגדי הקומנדו שנועדו להיות מונחתים בסיני לשיבוש הגעת המילואים, והושמדו ברובם באוויר ע״י ח״א.

תגובה: א) מחלקת המודיעין של חיל האוויר בראשות רפי הרלב ויהודה פורת הייתה זו שהבהירה לכל אורך הדרך שלמצרים אין יכולת ממשית לתקוף בתוך ישראל (הקונספציה הייתה במידה רבה אווירית). לכן, עם או בלי ה-DNA של חיל האוויר, בני פלד היה צריך לדעת שאין איום ממשי על שמי המדינה.

ב) הימ"חים של המילואים (פרט לרפיח) היו בתוך הקו הירוק. אף מטוס מצרי ורק כמה מטוסים סורים ניסו לחדור לתוך ישראל ואף אחד מהם לא ניסה לפגוע בימ"חים. עם או בלי ההגנה של חיל האוויר הגיוס היה מתנהל כשורה.

ג) חיל האוויר הקצה מראש 60 או 70 מטוסי יירוט ("משולשים") שתפקידם היה להגן על שמי המולדת. אבל ברגע האמת בני פלד הזניק את כל חיל האוויר (כולל סקייהוקים!!!) למרות שראש ענף הגנה וראש מחלקת המבצעים שלו צעקו עליו שאין צורך בכך. זה היה בזבוז גמור של היכולת של חיל האוויר להשתתף, כאשר הכוחות המצרים והסורים מאד מרוכזים ופגיעים, בשלב הבלימה. גם עברי מודה שזו הייתה טעות (שלדעת כל מי שדיברתי אתו נבעה מפניקה והפתעה). עם תכנון קצת יותר נכון והפעלה קצת יותר טובה חיל האוויר היה יכול לתרום תרומה גדולה לבלימה למרות ההפתעה.

ד) חיל האוויר אכן תרם תרומה משמעותית בהפלת המסוקים (אף כי חלקם אחרי שכבר הנחיתו את הקומנדו). אבל חיל האוויר לא היה מוכן לפעולה כאשר כ-300 מטוסי אויב תקפו את צה"ל בסיני וברמת הגולן ולכן התקיפות האלה (למעט באופיר) התבצעו ללא הפרעה. חישבו מה חיל האוויר היה יכול לעשות אם היה מתחיל להעלות רביעיות יירוט מבוקר יום המלחמה. זה א"ב ופק"ל שכל מח"א היה צריך לעשות וכך אומרים גם בכירים החיל האוויר, אבל זה לא נעשה.

ב.   מכת הפתיחה של חילות האוויר של מצרים וסוריה ותגובת ח״א.

בתכנוני המלחמה של מצרים וסוריה נשמר מקום מיוחד למכת הפתיחה האווירית בהפתעה – כדוגמת מבצע ״מוקד״ – שנועדה לנטרל את ח״א. בפועל, הוגבלה התקיפה הסורית בעצת היועצים הסובייטים למטרות בחזית (ראה מלובני). כך גם התקיפה המצרית, לאחר ששונו מטרות המלחמה של סאדאת.

בפועל בוצעו כ-250 גיחות תקיפה מצריות חוצות גבול וועד 200 בהגנה. כ- 200 גיחות חוצות גבול בסוריה ועוד כ-100 בהגנה. ס״ה כ-750 גיחות ב-2 מטסים (לצורך הפרופורציה חשוב להזכיר שבמכת הפתיחה של מבצע מוקד השתתפו 186 מטוסים בלבד). מכאן ניתן להבין שהאיום היה ממשי!

זאת ועוד, מאחר ובני נתן הוראה להחליף חימוש מתקיפה להגנה אווירית זמן קצר לפני כן, היה ברור לו שח״א נמצא במצב הפגיע ביותר שניתן, ולכן נתן הנחיה להזניק את כל ח״א מיידית. שתי ההחלטות של בני ביום זה (להחליף תצורה ולהזניק את כל המטוסים) נתונות במחלוקת וזכו לביקורת רבה, אבל אין שום ספק מהו ההיגיון שעמד בבסיסן – ללא קשר לקונספציה זו או אחרת.

תגובה: התייחסתי לכך למעלה. אני שמח שגם דן מסכים שההחלטות היו (בשפה עדינה) "נתונות במחלוקת". אם חיל האוויר במצב פגיע בגלל סכנת תקיפה אווירית יש להעלות, כפי שקובעות פקודות חיל האוויר, קודם כל את טייסות היירוט (שחק נשר) שיירטו את המטוסים התוקפים ולא לתת פקודה מבולבלת להרים את כל חיל האוויר – פקודה שעד אותו רגע לא הייתה ידועה כלל בחיל -- שמביאה לכך שפנטומים וסקייהוקים עולים לאוויר עם פצצות, טסים לים, זורקים אותן למים, חוזרים, ולא יודעים מה לעשות אז סתם מסתובבים באוויר בהמתנה.

התקיפה המצרית המתוכננת לא שונתה בגלל שמטרות המלחמה של סאדאת שונו אלא מכיוון שלא הצטברה במצרים מסה גדולה מספיק של מטוסי מיראז' שמסוגלים לתקוף בישראל. ידענו את זה היטב.

האיום אכן היה ממשי. 750 גיחות תקיפה זה הרבה מאד. חיל האוויר הצליח להפיל 12 מטוסים מצריים (מתוכם שבעה במזל גדול באופיר) ואולי סורי אחד. אם זה לא כישלון אדיר אני לא יודע כישלון מהו.

ג.    ענין אי הפצת התחקירים בח״א.

מסכים בהחלט להערה של אורי לגבי הצורך בתחקור קבלת ההחלטות. הסיבות לכך ידועות לצערי ואינן מקובלות. עם זאת, עד כמה שידוע לי ח״א אינו חריג בכך, והגוף היחידי שחקר את קבלת ההחלטות במלחמה הייתה ועדת אגרנט!

מעבר לכך, ח״א הפיק לקחים, ויישם שינויים מרחיק לכת (ארגוניים, מבצעיים וטכנולוגיים) כדי להתמודד מול מערכי הטילים, כפי שניתן היה להיווכח בהשמדת מערך הטילים הסורי בבקעת הלבנון במבצע ערצב 19. דבר מסוג זה קשה להגיד על שאר כוחות צה״ל – כולל אגף המודיעין שטעה כידוע  בהערכת היכולת של ישראל להשיג את היעדים המדיניים בלבנון בעזרת הנוצרים.

תגובה: א) למה אתה לא יודע מדוע לא היו תחקירים? בני פלד נתן פקודה ובכך העניין הסתיים. חיל האוויר מבצע פקודות.

ב) אי אפשר לקבוע שחיל האוויר לא התכונן נכון למלחמה בטילים. התכניות לא עמדו למבחן במצרים ובוצעו שלא כמתוכנן בסוריה. לכן יכול להיות שכל הכתרים שחיל האוויר קושר לעצמו בעניין ערצב-19 הם קצת מוגזמים. בהחלט סביר ש"תגר" ו"דוגמן" היו מצליחים לו בוצעו כמתוכנן.

ג) ב-1982 חיל האוויר השתמש בדור חדש של מטוסים, טילים, אלקטרוניקה, מזל"טים ועוד, בעוד שהסורים נשארו עם אותן מערכות ס"א-6. בנוסף, ב-1982 חיל האוויר בחר לעצמו את מועד התקיפה הנוח ביותר.  אז התוכנית ב-1982 אמנם הצליחה אבל אם לחיל האוויר היו ב-1973 את האמצעים שהיו לו ב-1982 ואם הוא היה יכול לבחור כרצונו מתי לתקוף, סביר שהוא היה מצליח להשמיד את מערכי הטק"א גם בתחילת מלחמת יום הכיפורים. בינתיים הושקעו מיטב משאבי מדינת ישראל (30% מהתקציב ב-1975) ברכש מערכות שיתכן שלא היו כל כך חיוניות.

השפעת חיל אויר ברמה האסטרטגית הייתה דומיננטית והוא הרתיע והכתיב את תכנית המלחמה המצרית...

אני חושב שאין שום וויכוח על כך שהגורם האסטרטגי המרכזי שעיצב והגביל את תכנית המלחמה של סוריה ומצרים היה הרתיעה מח״א! סאדאת הגביל את תכנית המלחמה שלו למינימום האפשרי (חציית התעלה)  והכוחות הסוריים נמנעו מלרדת מרמת הגולן מחשש להשמדתם ע״י ח״א (מלובני).

העובדה שח״א לא הצליח לבלום את הכוח המצרי לאחר קריסת המערך הסדיר אינה שוללת זאת. עם כל ההערכה ללחימתם ההרואית של כוחות היבשה בקרב הבלימה והתסכול מכך שלא קיבלו סיוע צמוד - את זה לא היה ביכולתו של ח״א לספק, למרות שכאמור השקיעה בכך מאמץ רב.

תגובה: חיל האוויר קיבל 50% מתקציב הביטחון לא רק כדי שירתיע את המצרים מכיבוש סיני אלא גם כדי שאם ההרתעה תיכשל הוא יוכל להשמיד אותם. הוא הצליח חלקית במשימה הראשונה (הגבלת ההתקדמות) אבל כשל לגמרי בשנייה. מי שעצר את המצרים וביצע את הצליחה שהכריעה את המלחמה בחזית התעלה היו כוחות היבשה (שקיבלו כ-45% מתקציב הביטחון). הם גם סללו את הדרך להשתתפות חיל האוויר בלוחמת היבשה בחזית התעלה. בקיצור, אוגדות צה"ל שילמו את הדיבידנדים על ההשקעה שהשקיעו בהם לפני המלחמה. חיל האוויר לא שילם.

השגת חופש אווירי אחרי יומיים הייתה משנה את התמונה.

הרתיעה של ח״א מביצוע ניסיון נוסף להשמדת מערכי הטק״א עד מבצעי ״מפצח״ ראויה בהחלט לביקורת. נראה שלביצוע מתקפה חוזרת לאחר האבדות הכבדות שח״א ספג, הייתה דרושה העזה רבה וחשיבה בהירה להפקת הלקחים הנכונים מכישלון ח״א במבצע דוגמן – שכנראה לא הייתה בנמצא במטה ח״א בפרק זמן זה.

ההנחה כנראה הייתה שלח״א אין את היכולת לאתר את הסוללות הניידות בזמן אמת, ולכן כל תקיפה של מערך הנייד נועדה לכישלון. ניתן ללמוד על כך מדו-שיח שהתקיים בין דדו לבני, שבו דדו לוחץ עליו לתקוף סוללות טילים לסייע לצה״ל בתקיפה לאחר החציה – ובני עונה לו כך: יש לנו בעיה דומה לזו של השריון, אנחנו לא יודעים איפה הסוללות (אצל גולן). 

תגובה: מכיוון שדן מודה שיש כאן מקום לביקורת לא אכביר מילים.  ובכל זאת:

א)   נא לזכור שגם השריון שילם מחיר כבד בקרבות ובכל זאת המשיך לתקוף ועד סוף המלחמה ומצא פתרונות חלקיים גם לבעיית הנ"ט האישי.

ב)   ב) למצרים היו רק 10 סוללות ס"א-6 ניידות שחלקן יצאו כבר מכלל שמוש וחיל האוויר היה יכול לעשות גיחות צילום ולאתר אותן. שאר הסוללות הן נייחות.

ג)    חיל האוויר תקף לאורך רוב המלחמה את מערך הטילים בפורט סעיד, לא בגלל שפורט סעיד מעניינת את כוחות היבשה אלא בגלל שהמערך הזה מבודד. ב-18 לאוקטובר הוא תקף את המערך בקנטרה למרות שהמלחמה מתנהלת באיסמעיליה. על זה דדו אומר לפלד: "קנטרה מעניינת את זקנתי" או , במילים אחרות, תפסיק לבלבל את המוח. במילים אחרות, חיל מנהל מלחמה משלו, תוקף את מה שנוח לו ולא מבצע את מה שיסייע בצורה הטובה ביותר לצה"ל.

ד.    המשך תקיפת ש״ת על אף היעילות הנמוכה של חילות האוויר הערבים

הכוח הערבי המצרי והסורי פעלו באופן נמרץ מתחילת המלחמה ועד סופה. העובדה שהשפעתם לא הורגשה נובעת מהעובדה שעיקר הכוח שלהם (80% מהגיחות) הופנו להגנה אווירית, וגם אלו שתקפו עשו זאת בחיפזון בגלל החשש ממטוסי היירוט של ח״א. קשה לבסס את הטענה שלמבצעי נגיחה לא הייתה משמעות בגלל חוסר היעילות של הכוח האווירי הערבי במלחמה – מאחר וזו טענה טאוטולוגית שמתבססת על התוצאה ומתעלמת מהסיבה.

תגובה: במחילה, זה פשוט לא נכון עובדתית. אני מתייחס בהרחבה לנושא הזה בפרק הסיכום ולא אחזור על כך כאן. אומר רק זאת:

א)   שעור ההפלות של מטוסי התקיפה המצריים והסורים שיצאו לתקוף היה מאד גדול (בערך 20%). כאשר אתה טייס מצרי ואתה ממריא לתקיפה ואתה יודע שסיכויי החזרה שלך הם רק 80% זה מפחיד, ולכן הם לא המריאו לתקוף.

ב)   לאור העובדה שגם הסנגורים הכי גדולים בחיל האוויר לא טוענים שמבצעי "נגיחה" היו הצלחה גדולה נראה לי שהטיעון שעיקר הכוח האווירי הערבי הופנה להגנה מתעלם מכך שגם המצרים וגם הסורים ידעו שאין להם יכולת תקיפה אפקטיבית. לכן הם העדיפו משימות הגנה בעומק שבהן לפחות לא יופלו להם מטוסים.

ג)    יחס ההפלות בקרבות אוויר היה בערך 40:1. בקרב אוויר אתה משמיד לא רק מטוס אלא גם טייס. אם היו לוקחים את הפנטומים ובמקום לתקוף שדות תעופה היו מציידים אותם לקרב אוויר ושמים אותם בפטרול, כמות המטוסים הערביים המופלים הייתה הרבה יותר גדולה מאשר אלה שהושמדו על הקרקע, כשהטייסים שלהם במקלטים, בכל מבצעי "נגיחה".

ה.   האם דוגמן 5 תרם למאמץ הבלימה

ח״א פעל בדרום הרמה כמעט לבדו ב-7 לחודש לאחר שחטיבה 188 הושמדה וכוחות חט׳ 679 רק התחילו לעלות לרמה. לאחר התקפת הנגד של אוגדה 146 ונסיגת הכוחות הסוריים לקו הסגול מדווח הפיקוד למטכ״ל על 600 טנקים נטושים ברמה (לא מושמדים). סביר להניח שכוח המחץ של התקפות ח״א יחד עם התקפת אוגדה 146 הם אלו שהביאו לקריסת דיביזיות השריון הסוריות ובריחת הכוחות?

בכל מקרה, מהספר של מלובני עולה שאסד נכנס לפאניקה מוחלטת ביום השני לאחר שכוחותיו הושמדו והוא הזעיק את הרוסים לעזרה כדי שיספקו לו ציוד וישיגו הפסקת אש מידית (שנדחתה ע״י המצרים).

מעבר לכך, כפי שאורי מציין, ב-9 לחודש לא נורו כמעט טילים (כנראה בגלל ירידת מלאים) וח״א פעל בחופשיות באזור. על התקיפה של טייסת 107 ששברה את ההתקפה הסורית על חטיבה 205 של יוסי פלד לא צריך לחזור שוב.

תגובה: א) כדאי ללמוד את קרב ההגנה ברמת הגולן ב-7 באוקטובר, ולא ממקורות חיל האוויר אלא ממחלקת היסטוריה של צה"ל שחקרה את מכלול הקרב. הטענה שסביר להניח שכוח המחץ של התקפות חיל האוויר עם ההתקפה של אוגדה 146 הביא לקריסת דיביזיות השריון הסוריות היא חסרת שחר. גם ב-7 וגם ב-8 חיל האוויר עשה גיחות בודדות ולא הורגש כלל בלחימה. מי שהשמיד את הדיביזיות הסוריות היו הטנקים של אוגדות 36, 210, ו-146. שאל את מפקדי הכוחות האלה על הסיוע האווירי.

ב) התקיפה של 107טייסת  אכן הייתה מוצלחת ואני מרחיב על כך בספר, אבל היא הייתה בלתי מתוכננת (השמיניה הייתה צריכה לתקוף את דמשק והיוזמה הייתה של ספקטור וסיברון). זו בדיוק ההוכחה שאם חיל האוויר היה משקיע את מטוסי וצוותי הפנטום בתקיפת מטרות קרקע ולא שדות תעופה הוא היה יכול לתרום הרבה יותר למאמץ המלחמתי.

ו.     יעילות הסיוע אחרי 22 לחודש.

עברי צודק בדבריו שמערכת הסיוע כשלה בתחילת המלחמה בחזית המצרית. הסיוע במלחמות קודמות בוצע במידה רבה באופן כמעט עצמאי ע״י ח״א, כאשר מטוסיו מסיירים מעל לאזורי הלחימה ומזהים בעצמם את הכוחות ואת המטרות לתקיפה. דבר זה לא היה ניתן לביצוע בשלב הבלימה ומערכת הסיוע לא הצליחה לחפות על כך. סיבה מרכזית לכך היא שניהול הקרב במפקדת פיקוד הדרום הייתה לקויה ביותר, תמונת הקרב לא הייתה ברורה וכך גם מיקום הכוחות וכוחות האויב (בשונה מפיקוד הצפון). כך גם תפקודו של נציג ח״א שישב בפיקוד.

צה״ל שיפר בצורה ניכרת את יכולת התפקוד שלו כאשר עבר לתקיפה מעבר לתעלה וכך ח״א. הצירים היו ידועים ומיקום כוחותינו ומטרות האויב ניתנו להגדרה ברורה. תנאים אלו אפשרו לסייע באופן יעיל – כפי שהיה במלחמות העבר. כמו כן, עיקר תשומת הלב בשלבים אלו של המלחמה הופנו לחזית הדרום ולכך רוכזו כל המאמצים.

תגובה: אני חוזר שוב על מה שאמרתי קודם. חיל האוויר התחיל להשתתף בצורה

ממשית ויעילה בקרב היבשה בחזית התעלה רק אחרי שמערך הטק"א המצרי הושמד. בכל קרב הצליחה – הגדול והקשה (400 הרוגים!) בקרבות צה"ל בהיסטוריה של מדינת ישראל – הוא כמעט לא השתתף. צה"ל לא שיפר את יכולת התפקוד שלו ב-22 באוקטובר והמודיעין לא הפך לפתע ליותר ברור. נהפוך הוא. זה היה קרב תנועה ולא לוחמה סטטית כמו שהיה עד ה-14 לאוקטובר ולכן היה קשה יותר לזהות בברור את "קו כוחותינו". מה שקרה זה שחיל האוויר בסיוע כוחות הקרקע סיים להשמיד את מערך הטק"א ומרגע שאיום זה הוסר הוא החל לפעול ביעילות והביא לקריסת הצבא המצרי ממערב לתעלה.

ז.    מדוע לא בוצעה מכה מקבילה

אין חיה כזו ״מכה מקבילה״! זו המצאה של דדו בבוקר המלחמה. אין לה בסיס בתורת הלחימה של ח״א, היא לא הועלתה בשום פורום לפני כן, לא תורגלה וח״א לא היה ערוך לה (מבחינה מנטלית). המחשבה שדדו יכול לשלוף רעיונות מהמותן ולהפעיל כך את ח״א היא איוולת!

דרך ההפעלה של ח״א ע״י דדו הייתה לקויה ושיבשה באופן קשה את פעילותו. דוח ועדת אגרנט מציין זאת באופן מפורש. דרך הפיקוד של בני במלחמה - שניסה לרצות את דדו אך מיעט להתייעץ ולהיעזר באנשי המטה שתחתיו – רק החריפה את הבעיה.

לסיכום: באופן כללי ח״א לא הצליח למצות את כוחו במלחמה (על כך אין ויכוח) ואחת הסיבות המרכזיות לכך הייתה דרך קבלת ההחלטות של בני בימים הראשונים של המלחמה. עם זאת, התשובות של עברי ברובן רלוונטיות וניתנות להצדקה. ההתייחסות של אורי לדברי עברי, גם אם הוא מצטט פרטים נוספים מהחקר, אינן בהכרח נכונות.

תגובה: א) דדו דיבר על מכה מקבילה גם לפני המלחמה כאפשרות פעולה אם לא יהיה ניתן לבצע מכה מקדימה (ראה למשל פרוטוקול מספר 287 של ישיבת וועדת החוץ והביטחון, 18/5/1973 שם הוא מתייחס לכך).

ב) מבחינת חיל האוויר אין הבדל אם נותנים לו פקודה לבצע נגיחה י"א עשר דקות אחרי שהתחילה מתקפה אווירית סורית על הקו ברמת הגולן או שלוש שעות לפני זה. מבחינת בני פלד בדיונים ב-6 באוקטובר המכשול היחידי לבצוע נגיחה י"א זה תנאי תאורה ולכן הזמ"מ האחרון הוא 16:00. זה ברור גם לו וגם לדדו אבל מסיבות השמורות עם פלד עד עצם היום הזה הוא החליט לרדת מהמבצע כבר בשעה 12:30 ונתן הוראה (בניגוד לדעת אנשי המטה שלו) לשנות חימוש.

ד) סביר להניח שתקיפת שדות התעופה הסורים כאשר כל חיל האוויר הסורי חוזר מתקיפת מטרות ברמת הגולן הייתה גורמת ליותר נזקים מאשר כל מבצעי נגיחה בסוריה. זה היה ניתן לביצוע ומי ששיבש את זה היה פלד ולא דדו.

ג) הגיע הזמן להפסיק ולהטיח כל הזמן האשמות בדדו. הייתי רוצה לראות כיצד מתפקד רמטכ"ל אחר כשמתברר לו שראש אמ"ן שלו הסתיר ממנו מידע על הכנות המלחמה ולכן יש הפתעה, אלוף פקוד דרום לא מבצע פקודה לעשות בזמן "שובך יונים" כי הוא חושב שלא תהיה מלחמה, ומפקד חיל האוויר שלו מפשל בצורה בלתי רגילה בסדרת פקודות חסרת שחר ומביא לכך שכוח המחץ היחידי שמוכן במלואו לפעולה הולך לאיבוד לגמרי עם תחילת המלחמה. אם דדו היה מתפקד כמו בני פלד, היינו מפסידים את המלחמה.

הערה אחרונה. הטענה החוזרת של אורי ואחרים לגבי כך שח״א מקבל 50% מהתקציב ולכן הוא אמור לכסות על כשלי כוחות הקרקע היא מוזרה. הסיבה לכך שח״א מקבל את מירב התקציב נובעת מכך שהתפוקה המבצעית לכל דולר שמושקע בח״א (וכיום גם במודיעין) עולה לאין שיעור על תפוקה שניתן להשיג מהשקעה בחייל חי״ר, בטנק או בתותח. הכשלים של כוחות הקרקע אינם נובעים מחוסר תקציב, אלא מתרבות אינטלקטואלית ירודה, המתקשה לשמר ידע, ללמוד ולהשתפר לאורך זמן. זאת בשונה מח״א, כפי שראינו למשל בין למלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הראשונה.

תגובה: צר לי שאני נאלץ להיות בוטה כל כך אבל הטענה הזו היא, במחילה, חוצפה. זה נכון שחיל האוויר קיבל 50% מהתקציב בגלל הציפיות לתפוקה מבצעית גבוהה, אבל במלחמה אתה נבחן ביכולת שלך לעמוד בציפיות. חיל האוויר לא עמד בהן בעוד שצבא היבשה, במיוחד צוותי הטנקים, עמדו ועוד איך. כדי שחיל האוויר יגן על שמי המולדת אפשר היה להסתפק בקניית מטוסי יירוט נוספים ואז חיל האוויר היה מקבל 25% מהתקציב והשאר היה הולך למשל לחיל תותחנים שלא היה צריך להילחם עם תותחים בני עשרים שנה וקנים שחוקים (156 מ"מ ולא 155 מ"מ), או טנקי שרמן  של חטיבה 11 שנלחמו ב-14 באוקטובר בטנקי 62-T ובגלל שאין להם תרבות אינטלקטואלית הם כשלו והשמידו רק 40 טנקים מצריים במחיר טנק שרמן אחד.

הסיפא הזאת של דן, משכנעת אותי פעם נוספת שחיל האוויר נותר מנותק, מלא זלזול בירוקים, בטוח בעצמו ומשוכנע שאין עליו. לא ראיתי עוד את התשובה של חיל האוויר של היום לביקורת הנמשכת של בריק על מוכנות שדות התעופה שלו להתמודד עם אתגרי המלחמה הבאה. מקווה שזה לא יעמוד במבחן כי יכול להיות שאז נתגעגע לחיל האוויר של מלחמת יום הכיפורים.

בידידות,

דן

תוספות,

אורי