Blog Layout
אפיוני התעצמות זרוע היבשה בצבא מצרים
אלי דקל-דליצקי
אדר ב' ה' תשפ"ב. מרץ 2022
הקדמה
בגיליון 91 של יוצאי קהילת המודיעין "מבט מל"מ" שיצא לאור באפריל 2022, פורסם מאמר שלי העוסק בזרוע היבשה של צבא מצרים. המאמר מהווה גרסה תמציתית לסקירה שלי "זרוע היבשה בצבא מצרים, מאפיינים ורכש אמל"ח" שפורסמה ב־22.09.2020. המאמר שלפניכם הוא העתק המאמר שפורסם במל"מ בתוספת שני נספחים.
הצבא המצרי הוא צבא שמרן הרואה בכוחות היבשה מרכיב מרכזי של עוצמתו. מזה עשרות שנים, למצרים יש קשרים צבאיים הדוקים עם ארה"ב והמערב, ולמרות זאת הדוקטרינה הבסיסית של הצבא נותרה מבנה סובייטי "כבד", עם שפע של טנקים ארטילריה ונ"מ.
לאחר הסכם השלום עם ישראל, החלו כוחות היבשה בצבא המצרי בתהליך התעצמות, אשר קיבל האצה ניכרת לאחר שהנשיא עבד אל פתח א־סיסי תפס את השלטון ב־2013. במסגרת ההתעצמות, מצרים מגוונת את מקורות הרכש שלה וחותרת להשגת כלי הנשק החדישים ביותר הניתנים לרכישה.
סד"כ סדיר
הצבא מונה כ־440,000 חיילים בשרות סדיר. זרוע היבשה כוללת כיום 16 דיביזיות: ארבע שריון, תשע ממוכנות, ושלוש דיביזיות "חי"ר קל" שלהערכתי נועדו לאבטח את המשטר. בנוסף לדיביזיות כולל הצבא מספר גדול של חטיבות עצמאיות, אגדי חיל תותחנים, יחידות נגד טנקים אגדי קומנדו, ויחידות מיוחדות. על מנת לקבל תמונה בהירה של עוצמת כוחות היבשה יש למנות למעשה את מספר החטיבות המגיע לכ־130
מילואים
מערך המילואים, לכלל זרועות הצבא, מונה כ־480,000 חיילים. והשאלה היא מה תפקידים של כוחות גדולים אלו. מצד אחד, בצבא מצרים אין דיביזיות מילואים. מאידך גיסא, צבא מצרים בונה אתרי אחסון גדולים לאמצעי לחימה. המחסנים משתרעים כיום על שטח של לפחות 1,285,000 מ"ר, ובהם אלפי כלי לחימה מודרניים כדוגמת טנקי אברהמס M1A1. עקב גודלו של מערך המילואים ומחסני החרום לאמצעי לחימה, אני משער כי צבא המילואים, לפחות בחלקו, נועד להרחבת מסגרות לוחמות בכוחות מילואים, כגון תוספת של פלוגת לכל גדוד. השערה זו נתמכת בכך שלעיתים בצילומי לוויין נראים 55-40 טנקים בגדוד. בכל מקרה צבא המילואים ואמצעי הלחימה הרבים - מאפשרים לצבא להילחם זמן ממושך ללא תלות ברכש.
ישראל היא איום הייחוס של כוחות היבשה בצבא מצרים, והיא ההסבר הטוב ביותר להתעצמות זרוע היבשה
היערכות
עיקר סדר כוחות (סד"כ) כוחות היבשה של מצרים ערוך בסיני ובגדה המערבית של תעלת סואץ. יתר הסד"כ ערוך באזורים הבאים: במרחב קהיר, ערוכה דיביזיה משוריינת, דיביזיות החי"ר הקלות ורובם של החטיבות והיחידות העצמאיות. באלכסנדריה, ערוכה דיביזיה ממוכנת המשמשת גם כדיביזיה להנחתה מהים. במערב מצרים מול הגבול עם לוב ערוכות שתי דיביזיות מוקטנות, האחת משוריינת והשנייה
ממוכנת.
הפעילות הצבאית בסיני
כזכור, הסכם השלום התיר למצרים להיערך במערב סיני בכוח שלא יעלה על דיביזיה ממוכנת (41 גדודים), רובו של סיני אמור להיות מפורז כליל. מיום חתימת ההסכם מנסים המצרים, ללא הרף, לכרסם בהסכם - מכניסים לסיני כוחות נוספים ופורסים את חלקם באזור שאמור להיות המפורז מצבא. כך, למשל, עד לשנת 2010 נבנו בסיני מחנות קבע לכ־120 גדודים. כיום יש בסיני מחנות צבא בקיבולת של לפחות 170 גדודים. מאז שנת 2014, ארגונים איסלמיסטיים מנהלים מאבק נגד כוחות צבא מצרים בצפון מזרח סיני באזור שאמור להיות מפורז. מצרים הזדרזה להזרים כוחות לזירה זו וגם הכניסה לסיני כוחות מעבר למוסכם – כל זאת מבלי להיוועץ עם ישראל. לבסוף ישראל "התירה" למצרים את הגדלת הנוכחות הצבאית בסיני. צעד זה "הכשיר" למעשה גם את החריגות המשמעותיות מההסכם שבוצעו עוד שנים לפני הפיגועים. על פי הודעת רמטכ"ל צבא מצרים מפברואר 2018, בסיני ערוכים 88 גדודים עם 42,000 חיילים, כלומר כוח בהיקף של כשתי דיביזיות. אני חולק על הרמטכ"ל ומעריך שבסיני יש כיום כוחות בהיקף של 170 גדודים.
הרחבת צבא היבשה ורכש אמצעי לחימה 2021-2013.
כחלק מהתהליך ההתעצמות העובר על צבא מצרים, גם זרוע היבשה מתעצמת. עיקר הגידול הוא בהקמת שלושת דיביזיות חי"ר קל (ללא טנקים והגנה אווירית). להערכתי כוחות אלו ישמשו לאבטחת המשטר. הקמתם של דיביזיות אלו, תאפשר את הפניית כל יתר צבא היבשה למלחמה (כזכור, במלחמת יום הכיפורים כוחות רבים נותרו בעורף לאבטח את המשטר). בנוסף, הוקמו יחידות מטכ"ליות של: כוחות מיוחדים, חטיבות הנדסה ואגדי גישור. כמו כן הוקמו מתקני הדרכה משופרים לאימון כוחות היבשה. סך הכול מאז 2013 הורחב צבא היבשה בכ־60,000 חיילים.
בנוסף להקמת והרחבת יחידות מופנים משאבים רבים לרכש אמצעי לחימה מתקדמים. המסע לרכש אמצעי לחימה מקיף את כל זרועות הצבא, כאשר ה"נתח" של זרוע היבשה ב"עוגת התקציב" הוא כ-21%. עיקר ההשקעה מופנה לרכש 500 טנקי 90-T, 750 מובילי טנקים (סה"כ בסד"כ כ־1,840 מובילים), נגמ"שים, ולוויינים לצורכי מודיעין וקשר.
פיתוח תשתיות צבאיות בסיני ובמרחב התעלה 2021-2007
מאז שנת 2007 עוסק צבא מצרים בקדחתנות בפיתוח תשתיות צבאיות, כאשר בזרוע היבשה, רובן ככולן מבוצע בסיני ובחזית התעלה. כוחות היבשה לא בונים תשתיות מול "איומים" אחרים כגון: לוב, טורקיה, ואתיופיה ואיראן. לפני שאפרט מקצת מפיתוח התשתיות עבור זרוע היבשה אני מבקש לציין כי מערך הביצורים המשוכלל, שנבנה אחרי הסכם השלום בפתחת רפידים - מתפורר. נטישת מערך ביצורים זה, שהיה משך שנים רבות "אבן הראשה" בתפיסת ההגנה המצרית מול ישראל, מצביעה על כך, להערכתי, כי צבא מצרים אינו חושש יותר ממתקפה ישראלית לכיבוש סיני, ואת הגנת סיני הוא מתכנן לבצע לאורך קו רפיח – אילת.
צבא מצרים רואה בנספח הצבאי להסכם השלום – הסכם משפיל, הפוגע בריבונותו של הצבא להתנהל כרצונו בארצו שלו
את פיתוח התשתיות הצבאיות עבור זרוע היבשה, ניתן לחלק לשלושה מרחבים:
פיתוח הגדה המערבית של תעלת סואץ
- במרחב זה, שוכלל והורחב מערך המתקנים הלוגיסטיים שנבנה בזמנו כהכנה למלחמת יום הכיפורים, בנוסף למחסני התחמושת ולמאגרי הדלק שהורחבו מאוד, נכרו באזור סואץ כ־60 מנהרות, שכנראה מיועדות לאחסון נשק אסטרטגי.
פיתוח סיני -
עיקר עבודות פיתוח תשתיות הצבאיות בסיני, הוא הרחבת התשתית הלוגיסטית. התשתית כוללת, בין השאר, גידול של למעלה מ־154% במערך מחסני התחמושת בצפון סיני והרחבת מאגרי הדלק הצבאיים עבור כוחות היבשה בכ־215% (ובנוסף נבנה מאגר דלק אסטרטגי לשעת חרום המיועד בעיקר עבור חיל האוויר).
בנוסף למערך הלוגיסטי, מאז שנת 2015 הוקמה בסיני מפקדות הכוללת, שתי מפקדות קדמיות של ארמיות השדה ומפקדה כללית, על ארמיונית, לשליטה על כלל צבא מצרים הערוך בסיני. המערך הלוגיסטי הצבאי, יחד עם פיתוח מערכות תשתית אזרחיות - כגון סלילת אוטוסטרדות מהתעלה לכיוון גבול ישראל, הנחת קווי מים וכבלי תקשורת - מאפשרים תספוק של כחמש דיביזיות ממוכנות או משוריינות וניוד כוחות מהיר לעבר הגבול עם ישראל.
תעלת סואץ - הגדלת אפשרויות חציית התעלה פי עשרה (!)
- מאז מלחמת יום הכיפורים ועד 2004 ניתן היה לחצות את תעלת סואץ באמצעות חמישה גשרים ומנהרה אחת. מאז החלו המצרים להרחיב את אפשרויות החצייה. בתחילה הם הסתפקו בהכפלת מערך הצליחה הקיים לאחר מכן ובמיוחד מאז 2013 הם האיצו מאוד את התהליך כך שכיום ניתן לחצות את התעלה ב־58 גשרים ומנהרות - גידול של כ־1,000%. רוב אמצעי הגישור (85%) הם גשרים צפים מסוגים שמרביתם הוא לשימושו הבלעדי של הצבא. היתר הם 6 מנהרות ושלושה גשרי קבע אזרחיים.
להלן מספר מאפיינים:
•
גשרים צפים.
לאורך התעלה פרוסים 49 גשרים צפים מסוגים שונים - הנבדלים זה מזה במהירות הקמתם, במידת ניידותם בשעת מלחמה ובמהירות הנסיעה עליהם. מתוכם: 12 גשרים המונחים על המים והניתנים להפעלה מיידית (7 מתוכם הם גשרים אזרחיים); 17 גשרים צבאיים מסוג יוניפלוט, המפורקים לדוברות המונחות על כבשים משופעים ביבשה. בעת הצורך הדוברות גולשות למים מכוח הכבידה וניתן להרכיב מהם גשר תוך שעה. כמו לאורך התעלה ערוכים 20 גדודי גישור מהיר הקמה מסוג P.M.P; לגשרי ה־P.M.P שלושה יתרונות - הם ניידים וניתן להטילם למים מאתרים לא ידועים מראש, משך ההקמה מוערך כחצי שעה, ומהירות הנסיעה עליהם גדולה מיתר הגשרים הצפים.
•
מנהרות.
כיום פועלות 6 מנהרות. בכל מנהרה שני נתיבי תנועה ברוחב כולל של 7.56 מטר וניתן לנוע בתוכה במהירות תנועה רגילה בכביש. יתרון נוסף הוא שניתן להשתמש בהן מבלי להפסיק את תנועת השייט בתעלה (מה שקורה בעת הפעלת כל סוגי הגשרים הצפים). יתרון זה מאפשר מעבר מאסיבי של כוחות לסיני עם אפשרות הפתעה.
• "תעלת סואץ החדשה" וגשרי מסילת הברזל בפירדאן.
ב־2015 הוחל בכריית תעלה נוספת, המכונה "תעלת סואץ החדשה". מדובר בקטע של 35 ק"מ שבו מתאפשרת תנועה דו־סטרית של אוניות. התעלה החדשה מחייבת כמובן אמצעי גישור נוספים, אך כמובן שאין בה כדי להסביר את כמות הגישור כיום. התעלה החדשה גרמה להפסקת תנועת הרכבות לסיני וכיום הולך ומוקם גשר מסילת ברזל על התעלה החדשה. העבודות עומדות להסתיים בשנת 2022.
מדוע צבא מצרים מתעצם?
מניתוח יריביה האפשריים של מצרים עולה כי כולם מרוחקים ממנה למעלה מאלף קילומטרים, והחזקים שמבניהם (טורקיה ואיראן) שוכנים אף מעבר לים. "איומים" אלו לא מסבירים צבא היבשה הגדול. ישראל היא איום הייחוס של כוחות היבשה בצבא מצרים והיא ההסבר הטוב ביותר להתעצמות זרוע היבשה.
פיתוח התשתיות הצבאיות בסיני ובחזית התעלה, והיעדר פיתוח דומה מול זירות אחרות מחזק את הערכתי כי מעייניו של זרוע היבשה בצבא המצרי נתונים ל"הכשרת זירת הלחימה עם ישראל". אם הערכתי נכונה אזי מאליה עולה השאלה, למה?. לכאורה התשובה היא חשש מישראל. יתכן כי תשובה זו הייתה נכונה עד לשנת 2007, אבל אז זו קרו שני תהליכים המעידים כי חלה תפנית בחשיבה המצרית. ראשית, המצרים זנחו את מערך ההגנה המשוכלל בפתחת רפידים ובכך הם הכריזו שאינם חוששים עוד מהאפשרות שישראל תצליח לכבוש את מחצית סיני. שנית, הם החלו בהליך מואץ של בניית תשתית צבאית בסיני המאפשרת הכנסת כוחות גדולים לסיני תוך זמן קצר – תהליך הנמשך גם בימים אלו.
אם מצרים אינה חוששת עוד מישראל, מה אם כן מביא אותה להשקיע סכום של למעלה מ־120 מיליארד דולר בהתעצמות? התשובה שלי לשאלה זו היא שצבא מצרים רואה בנספח הצבאי להסכם השלום, הסכם משפיל הפוגע בריבונותו וביכולתו של הצבא להתנהל כאדון בארצו שלו. מאז חתימת הסכם השלום הצבא המצרי מכרסם בכל דרך אפשרית בהסכם (פרטים תוכלו למצוא בספרי "מודיעין תלוש מהקרקע"). להערכתי, המבוססת על ניתוח מועדי בניית מתקני התשתית בסיני, בשנים 2013 – 2014 צבא מצרים קיבל החלטה אסטרטגית שמגבלות הסכם השלום אינן חלות עליו יותר והוא מתנהל בחופשיות כל שטח סיני (בניגוד להסכם הקובע שהמחצית המזרחית של סיני תהיה מפורזת כליל מכוחות צבא) כאדון בארצו, ללא צורך להשתמש עוד ב"טריקים ובשטיקים" בהן הוא הסווה עד אז את פעילותו החורגת מסעיפי ההסכם.
מכאן אני מגיע למסקנה כי התעצמות צבא מצרים נועדה לעביר לישראל את המסר הבא: די למגבלות ההסכם – אנו נתנהל בסיני כרצוננו, ושלא תעלו בדעתכם להתנגד לכך. אם תחליטו, בניגוד לתחזיות, לפעול צבאית לשינוי המצב – תמצאו אותנו מוכנים לכל תרחיש.
היכולות של זרוע היבשה
גם אם הניתוח שלי בסעיף הקודם הוא שגוי וקיים הסבר אחר לפשר ההתעצמות של צבא מצרים אני מקווה כי מי שיקרא מסמך זה יסכים אתי כי בעקבות רכש אמצעי הלחימה ופיתוח מערכות התשתית הצבאית והאזרחית - צבא מצרים יכול לבצע את המהלכים הבאים:
• 58 המעברים על תעלת סואץ, 1,860 מובילי הטנקים, המערך הלוגיסטי שנבנה בסיני ומערכת הכבישים המהירים שנסללה לכיוון גבול ישאל – מאפשרים לשלוש עד חמש דיביזיות להיערך בגבול ישראל תוך פחות מיממה.
• למצרים יש יכולת להנחית בחופי ישראל כוח של כדיביזיה ממוכנת
• מחסני הענק לאמצעי לחימה והתעשייה הצבאית המפותחת - מאפשרים למצרים לנהל מלחמה לאורך זמן ללא תלות ביבוא
המאמר, המעודכן לסוף ספטמבר 2021, מבוסס על מקורות מידע גלויים ובראשם שימוש נרחב ב- Google Earth. עם כל החשיבות שאני מייחס למידע המופק מצילומי אוויר/לוויין, ברור שאין די בהם בכדי לקבל תמונה שלמה, ויש הכרח להסתייע במקורות מידע נוספים שלא עומדים לרשותי. עקב כך יש נושאים חשובים שהידע שברשותי אינו בשל להצגה בפני הציבור. בין הנושאים שלא דנתי בהם נמנים: נשק אטומי; נשק ביולוגי וכימי, טילי קרקע־קרקע, האזנה ולוחמת סייבר, וחימוש מדויק.
אחרי ההסתייגות שלעיל, אני סבור שדי בנאמר במסמך זה כדי להביא את הנושא המצרי לקדמת השיח האקדמי והציבורי. הכרות לעומק עם המתרחש במצרים - עשויה להביא לשיפור יחסי השכנות בין המדינות.
פרטים נוספים וסימוכין לאמור במאמר זה, ניתן למצוא באתר האינטרנט "דקל מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע"
בקישור https://www.dekelegypt.co.il/
שתף
Contact Us
Contact Us
מר אלכס צייטלין, מנהלו של ערוץ היוטיוב "באים אל הפרופסורים", משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על האפשרות שמצרים מתכננת מתקפת פתע על ישראל. בשיחה מובאים הגורמים שעלולים להביא את מצרים לתקוף את ישראל ומנותחים דרכי הפעולה לביצוע המתקפה.
פרטים נוספים על המתרחש במצרים ועל התעצמות צבא מצרים תוכלו למצוא באתר "דקל - מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
הסופר והעיתונאי חגי הוברמן פרסם בשבועון "מצב הרוח" מאמר בשם: "חצי שנה למלחמה". חציו השני של המאמר – תחת הכותרת "השכם השלום שהתפורר" מוקדש למלאת 45 שנה להסכם השלום בין ישראל למצרים. הטיעון המרכזי של הוברמן הוא שרובו של הנספח הצבאי להסכם השלום הופר על ידי המצרים. בחלק זה של המאמר הוברמן מצטט חלקים מראיון טלפוני שקיים עם אלי דקל.
לפני שש שנים התחלתי לחקור את המתרחש במצרים וגיליתי שמאז 2004 צבא מצרים מרחיב מאוד את התשתית הצבאית בסיני. בשנת 2014, לאחר ימי הטלטלה האזורית ותפיסת השלטון במצרים על ידי עבד אל־פתח א־סיסי, הואצה בניית התשתיות הצבאיות בסיני, ובו בזמן הוחל בתהליך חסר פשר של רכש אמצעי לחימה מתקדמים. תהליך זה הביא את צבא מצרים למקום ה־12 בעוצמתו בעולם ודחק את צה"ל למקום ה־18.
התופעות המדאיגות של התעצמות חסרת הפשר של צבא מצרים והבנייה הנרחבת של תשתיות צבאיות בעיקר בסיני ובחזית התעלה – אינן מעסיקות את הציבור בישראל, לרבות יוצאי צבא בכירים שאיתם שוחחתי.
מכוני המחקר באקדמיה, הפרשנים והעיתונאים – כולל העיתונאים לענייני צבא הניזונים ממערכת הביטחון –מזמרים כמעט כאיש אחד את הקונספציה הזאת:
מצרים, אחרי שקיבלה מישראל את הגרגיר האחרון מאדמת סיני, אין לה שום אינטרס לפגוע בישראל. נהפוך הוא: יחסי האיבה (המכונים בשפה המכובסת "שלום קר") מתחממים, ומצרים מקיימת עם ישראל שיתוף פעולה ביטחוני שכעת אסור לפרסמו.
במאמר שלפניכם אני מביא דברי פרופסור הדבק בקונספציה השקרית. לדעתי, זו הדגמה טובה לדרך הנלוזה שבה התגבשה קונספציית ה"שלום" שלפיה מצרים אינה מעמ
במשדר מיוחד של ערוץ 14 שהתקיים ב12 במרץ זומנו דנו מספר מומחים על ההתפתחויות האחרונות באזורנו. את הדיון הנחה מר עידו טאובר. בדיון השתתף סא"ל (בדימוס) אלי דקל, שנשאל על השפעת מלחמת שמיני עצרת על הכלכלה המצרית. לדברי דקל, מאז שנת 2020 חלה הרעה ניכרת במצבה הכלכלי של מצרים, ומאז היא נמצאת במסלול המוביל לקראת חדלות פירעון.
מלחמת שמיני עצרת וצמצום השיט בתעלת סואץ (בעקבות הפגיעות של החות'ים) מאיצות תהליך זה. הגורמים העיקריים להרעה במצבה הכלכלי של מצרים הם המיזמים הכלכליים המגלומניים שרובם נכשל, והפניית המשאבים הכבה לצורכי התעצמות צבא מצרים – זאת ללא כל איום ממשי עליה.
הסרטון שלפניכם מביא רק את דברי דקל. בדיון המלא ניתן לצפות בקישור:
https://www.youtube.com/watch?v=XCWV8foh7fI
מר אלכס צייטלין מנהל אתר "באים אל הפרופסורים" קיים סדרת מפגשים בהם הוא ראיין את אלי דקל וד"ר מיכאל ברונשטיין בנושא עבודת המודיעין במטכ"ל. פרק ג' שלפניכם עוסק בשימוש המושכל באיסוף בחקר צבאות סדירים. בהרצאה יש ניתוח היתרונות והמגבלות של מקורות האיסוף העומדים לרשות המחקר במטה הכללי.
פרק יש ניתוח היתרונות והמגבלות של כלל אמצעי האיסוף העומדים כיום לרשות המחקר הצבאי, תוך דגש על מקומו של המודיעין המופק מצילומי אוויר, ותרומתו האפשרית של פן איסופי זה, ברקיחת ה"תבשיל" של הערכת המצב הלאומית. בסוף ההרצאה מתקיים דיון על המודיעין הדרוש לחקר צבאות לא סדירים, וכן על הסכנה בזניחת המחקר של צבאות סדירים מתוך הערכה שגויה שתם עידן ה"מלחמות הגדולות".
במרץ 2024 נערך תמלול של ההרצאה, והוא מובא להלן:
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ג' שלפניכם מתאר את עבודת המודיעין הממושכת שאפשרה את הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים. זאת לעומת הדשדוש של כוחותינו במלחמת שמיני עצרת-אוקטובר 2023. לדעת דקל המודיעין מאז מלחמת ששת הימים לא משקיע מספיק משאבים כדי לחפש דרכים שיאפשרו לצה"ל לנצח במהירות את אויבי מדינת ישראל, ועסוק יתר על המידה בבעיות עולמיות כגון אקלים.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ב' שלפניכם מתאר בקצרה את פרשת "רותם" שהתרחשה בשנות הששים של המאה הקודמת. בפרשה זו הוכה המודיעין בישראל בתדהמה, כאשר גיחה שצבא מצרים נערך בסיני. בעקבות זאת העצים חיל המודיעין את יחידת האזנה המרכזית. בשיחה מנתח דקל את המשמעויות ההרסניות של החלטה זו.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר זה
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק א' שלפניכם מתאר בקצרה כיצד נבנה חיל המודיעין וכיצד המודיעין מרבה לעסוק בנושאים אסטרטגיים חובקי עולם אך למעשה לרמטכ"ל אין קצין מודיעין שכל דאגותיו הן לסייע לו לנצח במלחמה (תנו לצה"ל לנצח).
ההחלטה להפוך את ראש אגף המודיעין "למעריך הלאומי" גורמת זה שנים רבות לכך שהמודיעין במטכ"ל עוסק אולי בדברים הרי גורל כמו אקלים ושוויון לנשים אך ממעיט לעסוק בחיפוש דרכים שיאפשרו לצה"ל להכריע את אויבי המדינה בתחכום ובמהירות.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
מאמר של אלי דקל העוסק בהתעלמות הממושכת של האקדמיה והתקשורת מכל מה שמתרחש במצרים.
מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, מוסדות המחקר האקדמיים והתקשורת ממעיטים להתעניין במתרחש במצרים. גם כשהחלה מלחמת שמיני עצרת ("חרבות ברזל") התקשורת הכתובה וצבא הפרשנים הגדול של ערוצי הטלוויזיה התעלמו כליל ממצרים ומהאינטרסים שלה במתרחש בעזה וישראל. בראשית המלחמה היו אף כאלה שפנטזו שאפשר לפתור את בעיית ערביי עזה על ידי קליטתם בסיני. כאשר המצרים שללו נחרצות רעיון זה, פִּרְשְׁנוּ פרשנינו זאת כניסיון מצרי ל"עשות קופה" ולגבות מארה"ב וישראל על כל פליט שיועבר להתיישב בסיני.
לאחר שלושה חודשי מלחמה בעזה, כשצה"ל הכריז שיש בדעתו לכבוש את רפיח ולהשתלט על ציר "פילדלפי" הביעו המצרים התנגדות עזה ואף איימו המשך היחסים בין המדינות. התקשורת, שהזניחה עשרות שנים את המעקב אחר המתרחש במצרים בכלל ובסיני בפרט, "גילתה" לפתע את מצרים וחלה לפרסם מאמרים מלומדים על מעורבותה של מצרים במתרחש בעזה.
מבין כלי התקשורת, העיתון "מקור ראשון" הקדיש את המוסף "יומן" לנושא המצרי. במוסף מופיעים שמונה חוקרים המחווים דעתם על מעורבות מצרים ועל שיתוף מצרים בפתרון בעיית
בשבועון "עולם קטן" פורסם מאמר מקיף של ארנון סגל בנושא "האם מצרים מתכננת מהלכים צבאיים". בכתיב המאמר הסתייע מר סגל בראיות שקיים עם החוקרים הבאים: מר בועז העצני, ד"ר יגיל הנקין, ד"ר מיכאל בן ארי ואליהו דקל-דליצקי. במאמר פרטים רבים על התעצמות צבא מצרים ועל הצורך במעקב צמוד אחר המתרחש בארץ זו.
