Blog Layout
מדבר סיני משנה פניו-המצרים חוזרים ונערכים
ישראל קצובר
ד' בסיון ה'תשפ"ב. 03.06.2022
הקדמה
בעיתון המודיע פורסמה בערב חג השבועות כתבה העוסקת בהיערכות צבא מצרים בסיני. הכתבה היא של הסופר הצבאי של העיתון מר ישראל קצובר. הכתבה מבוססת, בין היתר, על מאמרים, הרצאות ושיחה שקיים מר קצובר עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל.
מר קצובר, המופיע לעיתים בשם העט א. פאר הוא וותיק הכתבים הצבאיים בישראל והוא משמש כפרשן הצבאי והמדיני של עיתון המודיע.
הכתבה שלהלן היא העתק מהכתבה המקורית כפי שפורסמה ב"המודיע" עם תיקונים קלים של נתונים ובתוספת של מספר נספחים.
בימים בהם כולנו עוקבים בנדודי אבותינו במדבר סיני, עוצרים בהר סיני לקבלת התורה, וממשיכים בדרך לארץ ישראל, אנו מפנים מבט בוחן לאותו מדבר מצרי גדול ולמהפך המתחולל בו, על ידי בני בניהם של אלו שרדפו אחר אבותינו. האם מצרים מכינה עצמה למלחמה בישראל? ההחלו שם בחשאי, להצטייד בנשק גרעיני? מצרים העבירה לסיני עשרות אלפי חיילים, טנקים, ומטוסים. מיהו האויב שנגדו הם נערכים? את כל זאת אנו מנסים לברר בשיחה מיוחדת עם סגן אלוף אלי דקל, שהיה מבכירי המודיעין הישראלי, וכיום נחשב לחוקר מס' 1 של המהפך העובר על מצרים בכלל, ועל מדבר סיני בפרט
מדבר סיני, ובמרכזו הר סיני שבו ניתנה תורה לישראל, מציג בימים אלו חידה קשה. האם נערכים המצרים באותו מדבר למלחמה חדשה בישראל? ובכלל, איזה הסבר יכול להיות לריכוז אדיר של אמצעי לחימה במדבר סיני של היום, על ידי מדינה המשקיעה מיליארדים רבים להתחמשות, נגד אויב בלתי נראה באופק, וכל זאת, כשלאזרחי אותה מדינה אין מספיק כסף לרכישת קמח ללחם?
שאלנו את השאלה הזאת בעבר, ואנו נאלצים לחזור ולהציג שאלה זאת, ביתר שאת עכשיו.
המדבר שבו צעדו אבותינו 40 שנה, וראו רק חול וחול, בקושי כמה עצים פה וכמה עצים שם, הולך והופך להיות בסיס צבאי אדיר ובו רבבות חיילים, מאות טנקים ומטוסים, וזירת אימון קרבי של הצבא המצרי, למלחמה העתידית.
אך למצרים אין אויבים. מדינת ישראל, בהסכם שלום עמה, לוב השכנה ממערב, מפורקת, סודן שבדרום עסוקה בצרותיה, עניה וחסרה כל כוח צבאי. אז מיהו באמת האויב שנגדו נערכים המצרים? – יהיו שיאמרו שאלו האתיופים הבונים סכרים על הנילוס, או אולי התורכים המתמודדים מול המצרים בזירות בארות הגז שבים התיכון. אך אלו אויבים מדומים. האויב האמיתי, נשאר בחזקת נעלם. אך מדבר סיני שוב הולך ומתמלא בעוד ועוד אמצעי לחימה מן המתקדמים בעולם, והופך לזירת היערכות לקרבות העתיד.
צבא חזק
חדשות לבקרים, יש בישראל אנשי בטחון המתפארים, בגודלו ובעוצמתו של צה"ל. היה אפילו ראש ממשלה ישראלי שבעברו היה רמטכ"ל, שבכל ראיון שני סיפר שאין בטווח של 1500 ק"מ מגבול ישראל צבא כמו צה"ל.
אלא שזה לא בדיוק כך.
מיהו אם כן הצבא החזק והעוצמתי במזרח התיכון? – תופתעו לשמוע: הצבא המצרי.
הערוץ הצבאי הרוסי, "ספוטניק", האמין בדרך כלל, קובע נחרצות בדו"ח הבטחוני השנתי שלו, שבו הוא מנתח את כל הצבאות במזרח התיכון, שצבא מצרים, הוא כיום הצבא החזק ביותר במזה"ת, והוא במקום ה-9 ברשימת הצבאות החזקים ביותר בעולם כולו. "ספוטניק" מפרט את כל הרכש המצרי בשנים האחרונות, ומותיר רבים במערכת הבטחון הישראלית תוהים לשם מה ונגד מי זקוקה מצרים לכל זאת, ובעיקר מדוע בנתה מצרים, בשנים האחרונות, 60 גשרים מהירים על תעלת סואץ, המובילים מעומק מצרים לתוככי סיני וגבול ישראל. לסגן אלוף (במיל') אלי דקל, הבולט שבחוקרי הצבא המצרי בישראל, יש הערכות ברורות ומענה לשאלה הזאת.
הצבא המצרי דורג במקום הראשון מבין 15 הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון, וכן דורג מספר 9 בין 138 הצבאות החזקים בעולם, על פי נתונים סטטיסטיים המצביעים על התקדמות עצומה במוכנות למלחמה של הצבא המצרי.
וזה היקף הכוחות המצריים:
בסך הכול יש בצבא המצרי כמיליון חיילים. כמחצית בשרות סדיר וכמחצית בשרות מילואים.
תקציב צבא מצרים עומד כיום על כ-12.5 מיליארד דולר. מצרים השקיעה בשנים האחרונות, בהתעצמות צבאית סך של 120 מיליארד דולר. וזה כולל הן רכש אמצעי לחימה והן השקעה בפיתוח תשתיות צבאיות כנמלים צבאיים ומחסני תחמושת ענקיים בעיקר בסיני.
בכוחות היבשה המצריים, 4400 טנקים, 11,900 משוריינים, 2300 קני ארטילריה, 1100 תותחים מתנייעים ו- 1480 משגרי רקטות.
לחיל הים של מצרים, 2 נושאות מסוקים, כלי מלחמתי שאותו יש רק למעצמות הגדולות, 7 פריגטות, 7 משחתות, 8 צוללות, 48 ספינות סיור ו-31 שולות מוקשים.
חיל האוויר המצרי מונה 1054 כלי טייס לפי הפירוט הבא: 215 מטוסי קרב, 88 מטוסי תקיפה, 59 מטוסי מטען, 387 מטוסי אימון, 11 מטוסים למשימות מיוחדות (איסוף מודיעין , סיור וכו') ו-249 מסוקים מהם 81 מסוקי קרב.
בימים אלו בהם כולנו עוקבים שלב אחר שלב, בקריאת התורה, אחר נדודי אבות אבותינו במדבר סיני, עוצרים ליד הר סיני לקבלת התורה, ואחר כך ממשיכים בדרכם לארץ ישראל, זה הזמן הראוי להפנות עיניים בוחנות לאותו מדבר מצרי, ולמהפך המתחולל בו בימים אלו, על ידי בני בניהם של אותם מצרים שרדפו אחר אבותינו. האם מצרים מכינה את עצמה למלחמה במדינת ישראל? האם היא כבר החלה, בחשאי, להצטייד בנשק גרעיני? צבא מצרים העביר לסיני עשרות אלפי חיילים, טנקים, תותחים ומטוסים. מיהו בדיוק האויב שנגדו נערכים המצרים? את כל זאת אנו מנסים לברר בשיחה מיוחדת עם סגן אלוף אלי דקל, מי שהיה מבכירי המודיעין הישראלי, וכיום נחשב לחוקר מס' 1 של המהפך העובר על מצרים בכלל ועל מדבר סיני בפרט.
מה מסתתר מאחור
"מה מסתירה מצרים בנושא ההתעצמות הצבאית שלה"?
את השאלה הזאת מעלה, כבר שנים רבות, סגן אלוף (במיל') אלי דקל, שבאינטנסיביות מעוררת הערצה, הוא עוקב ואוסף פרט אחרי פרט, מכל מידע על ההתחמשות וההתעצמות המצרית. מתעד ומנתח את ממצאיו ביסודיות, ומציג בפני בכירי המערכת הביטחונית הישראלית והעולמית, מראה גדולה ולצדה השאלה הצריכה להטריד מאוד את ישראל: האם בירושלים יודעים למה המצרים מתעצמים? כנגד מי? ואולי זו היערכות כנגד מדינת ישראל? ולמול כל זאת - מה בעצם עושה מדינת ישראל כדי להיערך אל מול הסכנה?
אלי דקל, יהודי שומר תורה ומצוות ובר אוריין, היה בעבר ראש ענף מחקר השטח והיעדים בארצות ערב באגף המודיעין של המטה הכללי בצה"ל. כיום הוא חוקר ביצועים, והנתונים שהוא מפרסם חדשות לבקרים, מעלים עניין רב בקרב גורמים צבאיים בכל רחבי תבל.
ברוב תקופת שירותו הצבאי, מראשית שנות השישים ועד אמצע שנות השמונים, עסק אלי דקל בחקר מערכות התשתית בארצות ערב ופרסם עשרות מחקרים בנושא. מאז פרישתו לגמלאות ממשיך דקל לחקור בנושא, ובמיוחד במצרים. לפני כעשור יצא לאור ספרו "מודיעין תלוש מהקרקע-הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגיאוגרפי". הספר עוסק בחטיבת המחקר באגף המודיעין ובתרומתו של המודיעין הגיאוגרפי להערכת המצב הלאומית. כמה שנים לאחר מכן דקל נטל חלק בכתיבת הספר "ניצחון בסבירות נמוכה – אמיתות על מלחמת יום הכיפורים", הספר הוא אסופת מאמרים הבוחנת מחדש אמיתות שונות שהתקבעו בתודעה הציבורית על מלחמת יום הכיפורים.
סגן אלוף אלי דקל, או בשמו הקודם, דוליצקי, בא ממשפחה ירושלמית וותיקה בארץ. הסבא רבה שלו, רבי דוד דוליצקי עלה ארצה מביאליסטוק (כיום בפולין) וסבתא שלו נולדה בארץ, לר' מנחם ברוך וולפרט שעלה ארצה מוועקשנא שבליטא ושימש כעסקך ביישוב הישן. בין השאר, היה ממייסדי שכונת בית ישראל בירושלים.
במחקריו על התשתית הצבאית והאזרחית של מצרים מייחד דקל מקום רב לתוכניות הרכש של צבא מצרים, בכוחות היבשה ובזרועות האוויר, הים וההגנה האווירית. ובסופו של דבר הוא מעלה שורה של שאלות ותהיות באשר למטרת ההצטיידות של צבא מצרים, שלדעתו לא ניתן להם עדיין מענה ראוי.
סדרי עדיפויות
הסכם השלום, שנחתם בין ישראל למצרים ב-1979, אומר דקל, לא גרם למצרים לשנות את סדר העדיפויות הלאומי. בכל השנים, שחלפו מאז, טיפחה מצרים והגדילה את צבאה. בשנים האחרונות ובמיוחד מאז שהנשיא א-סיסי תפס את השלטון במצרים, חלה האצה לא מוסברת וגדולה עוד יותר בהתחמשות של מצרים, ועושה רושם, שהיא רוכשת נשק מתקדם מכל הבא ליד, וללא כל התחשבות בעלויות.
על רקע "ההתחמשות הזאת ללא חשבון", יש לדקל תהיה רבה, איך זה שמצרים לא פועלת להשיג נשק לא קונבנציונלי, או שמא היא אכן מפתחת נשק שכזה, או כבר רכשה אותו ומצליחה להסתיר זאת היטב מפני התקשורת העולמית. יש נושאים, הוא מדגיש, שסביר שמדינה כמו מצרים תגלה בהם עניין, אך לא לכך רמז במקורות הגלויים המוכרים לי, אומר דקל.
ענין בגרעין
כבר באמצע המאה הקודמת החלה מצרים לגלות עניין בנושא הגרעין, וככל הנראה היא אף היתה המדינה הראשונה, שבנתה כור אטומי לצרכי מחקר. הכור נבנה בעיירה אינשץ – אזור כפרי כ-30 ק"מ צפונית מזרחית למרכז קהיר. מאז ועד הים הורחב האתר ושודרג פעמיים, וכיום מצויים בו 2 כורי מחקר. במשך עשרות השנים, שחלפו מאז הקמת האתר באינשץ, הועלו על-ידי וועדת האו"ם לפיקוח על הגרעין תהיות באשר ל"כשרות" הפעילות המתבצעת באתר. אבל מעולם לא הופנתה כלפי מצרים אצבע המאשימה אותה בניסיונות להגיע ליכולות בתחום הגרעיני.
על האתר באינשץ מופקדת שמירה כבדה, מגלה דקל. דבר זה מעלה חשש, שדבר מה חשאי מתרחש במקום. אך מובן ש-50 מגדלי השמירה שהוצבו שם, וגדוד אבטחה הערוך באתר – אין בהם עדיין כדי להצביע, כי מצרים חותרת להשגת נשק גרעיני. לפיכך לא נותר לי אלא לשאול, הוא אומר: איך זה שהמדינה הערבית המפותחת ביותר מבין ארצות ערב מבחינה טכנולוגית, אשר טורחת ללא לאות להגדיל את צבאה, כך שתוכל לזכות שוב בתואר הנכסף "מנהיגת העולם הערבי", דווקא מדינה זו אין לה עדיין יכולות גרעיניות". ולעומת זאת מדינות מפגרות יחסית כמו עיראק, סוריה ואולי אף לוב עשו ופעלו לפתח יכולות כאלה בארצן.
השאלה היא אם כך: האם יתכן, שמצרים הקימה יכולות כאלה אי שם ברחבי ארצה הגדולה, או רכשה נשק גרעיני מן המוכן, והיא מצליחה להסתיר זאת מעיני המודיעין הישראלי? את התשובה לכך כמובן איני יודע, אומר דקל, אך אני יודע בבירור, כי מדינות ערב הצליחו שוב ושוב להסתיר מידיעתנו מידע חיוני לביטחוננו לעתים במשך שנים רבות. אני מעדיף לחיות עם הספק ולא להסתמך על מומחים שפוסקים, שהדבר אינו אפשרי.
נשק כימי
ומה באשר לנשק כימי? כבר בראשית שנות הששים של המאה הקודמת פיתחה מצרים פגזים כימיים והשתמשה בהם במלחמת תימן. עובדת הימצאות נשק כימי בידי מצרים הדאיגה את צה"ל במלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה אף שלח צה"ל מסוק עם קצין מחקר מאמ"ן לבדוק בסיני אתר, שנחשד עוד לפני המלחמה, כאתר לאחסון נשק כימי בסיני. לאחר מלחמת ששת הימים נודע לאמ"ן כי מצרים, במסגרת האיחוד עם סוריה סיפקה לדמשק מספר לא ידוע של פגזים כימיים.
ומה קורה במצרים, בתחום זה, מאז?, אנו שואלים את דקל.
"קול דממה דקה", הוא משיב לנו. מצרים, חלוצת פיתוח הנשק הכימי בין ארצות ערב. מצרים בעלת התעשיה הכימית ותעשיית התרופות המתקדמת ביותר בארצות ערב, ירדה מתחת לרדאר הבינלאומי, העוקב אחר מדינות המפתחות אמצעי לחימה "מתועבים".
בעת שארצות הברית הפציצה את המפעל הלובי לייצור נשק כימי וכפתה על אסד לפוצץ את מפעלי הנשק הכימי שבנה בסוריה – לא היה כל ציוץ מגורמי מעקב בינלאומיים על המתרחש בשטח זה במצרים. מי שרוצה יכול לטעון, שמאז חתימת הסכם השלום עם ישראל, אין עוד למצרים אויבים, ולכן אין לה כל צורך בפיתוח ובייצור "נשק מלוכלך" בשטחה.
טענה זו לא עולה בקנה אחד עם מסע החימוש העצום וחסר התקדים העובר על מצרים בשנים האחרונות. רבותינו לימדו אותנו, מדגיש אלי דקל, ש"אשרי אדם ירא תמיד". הם התכוונו כמובן, שהאדם יחשוש מהעבירות שבידו. מי שרוצה יכול להרחיב אמירה זו גם ביחס לטוהר כוונותיהם של שכניו.
טילי קרקע-קרקע
ומכאן אפשר להסיק, אנו אומרים לו, שהמצרים גם הצטיידו ואולי גם בונים בעצמם טילי קרקע-קרקע.
אלי דקל: בהחלט. בשנות הששים של המאה הקודמת יצאה מצרים בפרויקט לייצור המוני של כ-1000 טילי קרקע - קרקע ארוכי טווח. לצורך זה היא גייסה באירופה מדענים גרמניים, שעסקו בפיתוח ובייצור טילי ה – V-2 עבור גרמניה במלחמת העולם השניה. המיזם החל לקרום עור וגידים, ואף נבנתה שרשרת של מפעלי תעשיה צבאית, שתתמוך בנושא. כמו כן במדבר המערבי של מצרים, באזור ג'בל חמזה נבנה מתקן לניסוי טילי קרקע-קרקע. ישראל חשה מאוימת בעת ההיא מהמיזם ופעלה בדרכים דיפלומטיות ואחרות לסיכולו. מלחמת ששת הימים, שהתנהלה ממש בימים אלו לפני 55 שנה, חיסלה סופית את פרויקט הפיתוח והייצור של טילי הקרקע קרקע ארוכי הטווח של מדינה זו.
מצרים החלה לחפש אחר טילי קרקע-קרקע מן המוכן. לאחר חיפושים רבים ומשא ומתן ארוך עם ברית המועצות הוסכם לבסוף, כי בריה"מ תספק למצרים חטיבת רקטות פרוג 7 לטווח של 70 ק"מ, וטילי קרקע-קרקע ארוכי טווח מדגם סקאד B לטווח של 300 ק"מ. חטיבת הפרוג הגיעה למצרים בראשית שנות השבעים ונטלה חלק במלחמת יום הכיפורים. חטיבה טילי הסקאד אמורה היתה להגיע עם מלאי של לפחות 1000 טילים. ב-1972 החלה מצרים לבנות תשתית של מחסנים מיוחדים לקליטת הטילים, וכן מחנה קבע לחטיבת הטילים בג'בל אחמר שבדרום קהיר.
בראשית 1973 הגיעה החטיבה המובטחת למצרים, וצוות מדריכים סובייטי החל לאמן את המצרים בהפעלתם. על פי מחקר שערכתי, מגלה דקל, החטיבה הסובייטית, שהגיעה למצרים, הגיעה עם מספר זעום ביותר של טילים (10-20 טילים בלבד). כך שלמעשה, כשמצרים, במהלך מלחמת יום הכיפורים, איימה על מדינת ישראל, שאם זו תפגע בעורף המצרי, המצרים יפגעו בעומק הישראלי בטילים המצויים בידם – איום זה היה איום סרק.
על פי מידע המתפרסם בשנים האחרונות על בסיס דיווחי סוכן הצמרת הישראלי אשרף מרואן, שפעל מתוך לשכת נשיא מצרים אנואר סאדאת, עולה, כי עוד במהלך המלחמה דיווח הסוכן על המספר האפסי של הטילים המצוי ברשות המצרים, אך ממשלת ישראל לא לקחה סיכון, ובגלל החשש מהטילים המצריים, נמנעה ישראל בכל מהלך מלחמת יום הכיפורים מלפגוע בעומק מצרים (למעט פגיעה בשדות תעופה).
עפ"י עדות, שמסר שליט עיראק סאדאם חוסיין והגיעה למודיעין הישראלי, הוא העביר ב-1973 טילי סקאד למצרים. לא ברור כמה טילים הוא העביר, ואם היה זה במהלך מלחמת יום הכיפורים או רק לאחריה.
ומה קרה במצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים?
על פי מקורות שונים רכשה מצרים ידע, ככל הנראה מסין, להקמת מפעל לייצור רקטות פרוג 7. המפעל הוקם במזרח קהיר. הרקטה שמיוצרת במצרים נקראת Sakr-80. רקטה זו שונה מהפרוג בכך שרכב השיגור שלה נושא 3 טילים לעומת רקטה בודדת ברכב השיגור של הפרוג. ידוע כי במפעל זה מנסים לפתח גם טיל בשם Sakr-365 אך אין פרטים נוספים. מאז מלחמת יום הכיפורים מקיימת מצרים מגעים לייצור ולרכישת טילים ממדינות שונות וביניהן מרוסיה, צפון קוריאה וסין.
חטיבות מבצעיות
מאז מלחמת יום הכיפורים קיימות בצבא המצרי שתי חטיבות מבצעיות: האחת לרקטות פרוג 7 / סאקר 80, והשניה לטילי קרקע-קרקע מסוגים שונים שעיקרם טילי סקאד מדגמים שונים.
דקל מזכיר לנו שמצרים לא חתומה על אמנת בקרת הטילים וגם לא חתומה על אמנת האג נגד הטילים הבליסטיים. מצרים גם מסרבת להצטרף לאמנת אי-הפצת נשק גרעיני, כל עוד ישראל לא תאשרר אמנה זו לפניה.
אם אכן תשלים מצרים את בניית הכור הגרעיני המתוכנן שלה באל-דבעה שבאזור מרסה-מטרוח, כבר השנה, סביר להניח שטילי ה-S-300 שרכשה מן הרוסים יספקו לו הגנה. אולם מספר הטילים שמצרים קנתה – בייחוד אם הטילים הם מן הדגם ארוך-הטווח יותר, המסוגל להגיע ל-350 ק"מ ויותר – מאפשרים לה גם הגנת אוויר ארוכת-טווח.
וכאן כדאי לשים לב: סביר להניח שמצרים קנתה טילים מהדגם בעל הטווח הארוך יותר, ולפיכך היא תוכל להציב סוללה שכזאת סמוך לתעלת סואץ, וזו תוכל לפגוע במטרות מעל כל סיני ואף בחלק משטחה של מדינת ישראל.
מערכת הבטחון נחלקה בדעתה על עסקת טילי ה-S-300. מקור אנונימי הביע דאגה מכך שלמערכות נ"מ אלו אין כל קשר ללחימה בטרור, אולם מפקד חיל האוויר דאז, ומנכ"ל משרד הבטחון היום, האלוף אמיר אשל, השיב לשאלה בנידון באומרו: "אתה צוחק? יש לנו שלום איתם"...
המודרניזציה בולטת עוד יותר בחילות האויר והים של מצרים. מספר מטוסי ה-F-16 האמריקנים לדורותיהם גדל בחיל האוויר המצרי בעשור האחרון מ-151 (מהם 113 מודרניים), ל-208 או 220 (מהם לפחות 177 מודרניים). נוסף לכך, מצרים מגוונת את מקורות הרכש שלה. כך למשל רכשה מהרוסים כחמישים מטוסי מיג 29 מהדגם המתקדם M2, וכן לפחות 24 מטוסי קרב ראפאל צרפתיים.
בסיום הצטיידות-מחדש זו תחזיק מצרים בחיל אוויר מודרני מהגדולים במזרח התיכון, אם כי ישראל עדיין תחזיק בחיל אויר מתקדם יותר, כולל מטוסים חמקניים. גם מקומם של המסוקים לא נפקד. לארבעים ושישה מסוקי התקיפה "אפאצ'י" מתוצרת ארה"ב מצטרף מספר זהה של מסוקי תקיפה מתקדמים KA-52 מתוצרת רוסיה. מצרים גם קנתה מספר לא ידוע של מל"טים חמושים מדגם Wing Loong, השימושיים מאוד גם למתקפות נגד דעא"ש בסיני, וכבר עשתה בהם שימוש מבצעי.
צילומי הלוויין
מניתוח צילומי לווייני ריגול, מגלה דקל, עולה שכיום יש במצרים מבני אחסון מוגנים לטילי קרקע-קרקע בקיבולת של לפחות אלפי טילים. אפשר להעריך שבידי מצרים יש רק כמה מאות טילי קרקע-קרקע וכי הכוח המבצעי של 2 חטיבות אלו לא השתנה הרבה בכמעט 50 השנים שחלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. אבל, נתונים אלה עומדים בסתירה מוחלטת לתשתית שהוקמה במצרים לקליטת אלפי טילים.
להערכתי לא סביר, הוא מדגיש, כי מצרים בעלת הכוח הצבאי העומד במקום ה-9 מבין צבאות העולם, מצוידת במספר טילים קטן מזה של מדינות ערב האחרות שכבר לפני עשרות שנים היו ברשותן טילים רבים יותר.
בשנים האחרונות קיימה מצרים מפגני ענק ובהם הציגה לראווה את הנשק שברשותה. המפליא הוא, שבכל המפגנים האלה טילי הפרוג 7 ה"עתיקים" והסקאד המיושן לא פחות – אינם מוצגים כלל לראווה. על מנת להסיר כל ספק מלב הקוראים, מדגיש דקל, אני יכול לומר שאמצעי לחימה אלו, אכן מצויים בכוח הצבאי המצרי. השאלות שנותרות פתוחות הן: מדוע מסתירים זאת מעיני הציבור המצרי? כמה טילים יש בצבא המצרי? האם הטילים הישנים שודרגו? האם הצטיידה מצרים או עומדת להצטייד בטילים מתקדמים אחרים?
המצרים סוכרים את פיהם.
מצרים היתה ונותרה מדינה של סודות. כך למשל השאלה, מדוע הולכת מצרים ומקימה עשרות בתי כלא ברחבי המדינה ובימים אלו ממש השלימה בנייתו של בית כלא אדיר בהיקפו, ב...מדבר סיני.
בעיון עומק בצילומי לווייני ריגול, התגלה כבר לפני שנה, מספר דקל, כי המצרים משלימים בנייתו של בית כלא ענק במרכז סיני. הכלא נבנה כ-6 ק"מ ממזרח לשדה התעופה הצבאי שנבנה בשנים האחרונות ברפידים, אחת מתחנות בני ישראל במדבר. לי עושה רושם כי בית כלא זה הוא העתק של בית הכלא "200 מגדלי שמירה" שבנייתו הסתיימה בכביש קהיר אלכסנדריה המדברי. מבדיקה שערכתי בעולם, יש לבתי הכלא הגדולים ביותר בעולם, בין 15 ל-20 מגדלי שמירה. המצרים בונים את בית הכלא החדש שלהם בסיני, עם... 200 מגדלי שמירה.
למה להם בתי כלא ענקיים כאלו, ומדוע לדעתך הם מקיפים אותם במאות מגדלי שמירה?, אנו שואלים.
דקל: בית הכלא בסיני הוא אחד משרשרת של בתי כלא הנבנים בצורה מואצת בשנים האחרונות על ידי הנשיא עבד אל פתח א-סיסי. רובם של בתי כלא נועדו, להערכתי, לאסירים פוליטיים. והמגדלים, נועדו, ככל הנראה, לא כל כך כדי למנוע בריחת אסירים, אלא, כדי להרתיע את בני העם המצרי מכל פעולה של חדירה מן החוץ פנימה לשם שחרור וחילוץ המוני האסירים.
מיגון אדיר
גם המיגון הבלתי שגרתי של מבני המשרדים הממשלתיים במצרים, אומר לנו דקל, הוא חלק מתהליך של 'מיגון עצמי לדעת' של שלטון החש שסר חינו בקרב העם והוא נוקט צעדים חסרי תקדים כדי לשמר את השלטון.
במסגרת צעדים חריגים אלו נבנים בתי כלא המוגנים על ידי מאות מגדלי שמירה, וסביב ארמונו החדש של הנשיא בעיר הבירה החדשה נבנה "הר עפר" להגנה. להערכתי, המשטר נוקט אמצעי מיגון חריגים אלו עקב ההערכה כי העם במצרים מתפכח מחלום "הנשיא המושיע" ורואה שחלק ניכר ממיזמי הפיתוח שיזם הנשיא אינם עולים כמצופה.
משטרים טוטליטריים הנשענים על כידונים של כוחות אבטחה, נוהגים מאז ומעולם להקיף עצמם בחומות ובכוחות אבטחה רבים. השלטון במצרים לדורותיו, למרות החזות הדמוקרטית לכאורה, אינו שונה מיתר השליטים הדואגים לשמר את שלטונם בחסות כוחות מיוחדים שתפקידם לאבטח את המשך השלטון של השליט ה"נבחר".
בשנים האחרונות, מגלה דקל עוד, בונה צבא מצרים במרחבי מדבר סיני גם מחנות קבע גדולים ובהם מבני אחסון ענקיים המשתרעים על שטח כולל ההולך ומתקרב למיליון מ"ר וכן מבני מגורים לאלפי חיילים. למצרים יש כיום בתוככי סיני כ-180 גדודי צבא. יש לה מעל מיליון ושמונה מאות אלף ליטר דלק מלחמתי. היא מחזיקה במדבר סיני מאות טנקים ומפעילה שדות תעופה צבאיים, היא שבה ובנתה מסלולים חדשים למטוסי קרב וכן דירים תת קרקעיים להסתרת המטוסים.
כבר כמה שנים, אומר דקל, אני מציג את הערכתי שמחנות אלה ישמשו ליחידת צליחה ועתה התקבל לכך אישור. בתצלומי לווייני הריגול, שנחשפו באחרונה, מאותרים במחנות אלו רכבי ציוד לגישור. אלה הם גשרי סער מהירי הקמה, המאפשרים ליחידה מאומנת, הקמת גשר במעמס 60 טון על תעלת סואץ, תוך 30-40 דקות.
בסיני ערוכים דרך קבע כוחות צבא בגודל של כשלוש דיביזיות. כמו כן נבנתה בסיני תשתית לוגיסטית של כחמש דיביזיות ויש בו גם מתקנים לוגיסטיים קדמיים של ארמיות השדה, מערכת מים מפותחת, ומערכות קשר קווי ואלחוטי. כל אלה מצמצמים בצורה ניכרת את התלות של צבא מצרים בגשרים על תעלת סואץ.
מערך הגישור האזרחי והצבאי הפרוש לאורך התעלה בעת שגרה, מונה כיום 60 גשרים ומנהרות. די בו לאפשר לצבא מצרים לתגבר את כוחותיו בסיני ללא כל תוספת של ציוד גישור, למעט כמה גשרי דמה ומעבורות מתנייעות. עצם העובדה שצבא מצרים בונה תשתית לכ-20 גדודי גישור נוספים מעוררת תמיהה לגבי התוספת הזו למערך השגרה.
מהלך מפתיע?
זה זמן רב אני טוען שצבא מצרים נערך למהלך מפתיע של חציה מהירה של כוחות גדולים את התעלה והיערכות לאורך הגבול עם ישראל. למען האמת, אינני מופתע מכך, מסיים דקל את דבריו עמנו, שכן הנספח הצבאי להסכם השלום נרמס זה שנים בידי המצרים, עוד לפני שישראל "הסכימה" לחריגות כאלה ואחרות, בתואנת השווא של לחימה בארגוני הלחימה האיסלאמיסטיים בסיני.
הסכם השלום שישראל חתמה עם מצרים, כולל נספח בטחוני שעל פי האמור בו, אסור למצרים לעשות את מרבית הדברים שהם עשו ועושים במדבר סיני. ההסכם אוסר עליהם להכניס כוחות התקפיים, להציב מטוסים, טנקים ולהפוך את מדבר סיני לבסיס צבאי ענקי. אך המצרים בקשו מישראל הרשאה להכנסת כוחות באופן זמני כדי שאלו יוכלו להילחם באנשי דאע"ש הפועלים שם נגד צבא מצרים ושרק בימים האחרונים הרגו 27 קצינים וחיילים מצריים.
ישראל נתנה הרשאה למצרים לחרוג מן ההסכם, אך המצרים שקיבלו אצבע כבר לקחו את כל היד, ומשתלטים על כל סיני, השתלטות קבע צבאית. הם כבר קרובים עם חיילים והשריון שלהם סמוך לגבול ישראל.
מניתוח בניית מערכות התשתית הצבאית והאזרחית במצרים שעשיתי, מטעים דקל, עולה כי ב-2007, ואולי אף לפני כן, חלה תפנית ביחסה של מצרים בכל הקשור לסיני. היא הטילה על צבא מצרים משימת הגנה של "אף שעל", המחייבת בניה של יכולת להגיע במהירות ל"קו הגבול הישראלי" בנגב, ולבסס שם קו הגנה שיאפשר פיתוח מתקפה לעבר שטח ישראל.
מפנה נוסף
מפנה נוסף במדיניות המצרית התרחש ככל הנראה ב-2015-2014, לאחר שא-סיסי תפס את השלטון במצרים, ועיקרו ההחלטה, שמגבלות הסכם השלום בנוגע להתנהלות כוחותיהם בסיני אינן חלות עליהם יותר: לא עוד "גניבה" של בניית מוצבים בשטחים האסורים עליהם בנוכחות, ולא עוד זחילות מתחכמות של כוחות עודפים לסיני, אלא קביעה שההיערכות הצבאית בסיני תהיה בהתאם לשיקולים הצבאיים המצריים בלבד.
החלטה זאת מיושמת בשטח כבר מ-2016, והיא באה לידי ביטוי בולט בהקמת המפקדה המצרית הגדולה בג'בל אום חשיבה. מכך עולה כי כבר אז נפלה במטכ"ל המצרי ההחלטה להחזיק בסיני באופן קבוע כוחות בהיקף גדול. צעד זה מסמל את קבורתו למעשה של הנספח הצבאי להסכם השלום.
מתברר אפוא, שכל המלחמה המתוקשרת של מצרים ב-בשנים האחרונות נגד המחבלים, וה"הסכמה" הישראלית להכנסת כוחות צבא נוספים כדי להילחם בטרור - היו הצגה אחת גדולה. כבר ב-2015 החליטו המצרים להתעלם מההגבלות שהוטלו עליהם במסגרת הסכם השלום. לכניסת כוחות אלה אין כל קשר לפעילות הצבאית המוגבלת שיוזמים המצרים נגד המחבלים האיסלאמיסטיים בסיני.
מההשקעה העצומה בבניית המפקדה באום חשיבה ניתן לקבוע בבטחה כי מדובר במפקדה שמתוכננת להישאר במקום שנים רבות, וללא כל תלות ב"מלחמה" המינורית שמנהלת מצרים נגד המחבלים בסיני. מאז שתפס א-סיסי את השלטון במצרים, הוא עמל לטפח את צבאו ולציידו במיטב כלי הנשק הנמכרים בעולם.
כשצה"ל נסוג מסיני בעקבות הסכם השלום הוא הותיר מאחוריו 7 שדות תעופה. ההסכם מאפשר למצרים להשתמש בהם למטרות אזרחיות בלבד. עד 2015 קיימו המצרים את ההסכם, למעט הטסת אח"מים במסוקים צבאיים שסיירו בכל רחבי סיני. התפנית הגיעה לאחר 2015, כשהנשיא א סיסי החליט להיטיב עם תושבי מרכז סיני ובנה נמל תעופה בין לאומי ברפידים. העבודות כללו את שיפוץ השדה הצבאי שהותיר אחריו צה"ל, וסלילת מסלול נוסף עם מסוף נוסעים מודרני.
לכאורה מדובר היה בהחלטה מסחרית שגויה, בהתחשב במספרם המועט של תושבי מרכז סיני ובעובדה שהאזור אינו נחשב לפנינת תיירות, אך הייעוד האמיתי נחשף עם בניית שמונה דירים למטוסים ומחנה צבאי גדול, שבשטחו הוקמו מחסני תחמושת ומאגרי דלק תת קרקעיים. בד בבד עם בניית השדה ברפידים נבנו בשדה התעופה האזרחי באל עריש שישה דירים תת קרקעיים והוקמו שני מחנות צבא בקיבולת גדודית. ארבע שנים לאחר מכן, ב-2019, חלה תפנית במרחב שדה התעופה אל עריש. סביב השדה, בשטח של 196 קמ"ר, נבנתה חומת בטון מזוין ולצידה עשרות מגדלי שמירה ומוצבי הגנה. כל האזרחים שהתגוררו באזור פוּנו, בתיהם נהרסו ומטעיהם נעקרו.
בימים אלה סוללים המצרים במקום שני מסלולי תעופה נוספים. נראה שהשטח העצום (כשטח גוש דן כולו) הופך למרחב צבאי מוגן, ובהחלט אפשרי שייבנו בו מתקנים צבאיים נוספים. במקביל לבניית השדות הבין לאומיים ברפידים ובאל עריש, נבנה שדה תעופה באום חשיבה, בקרבת המפקדה הכללית של צבא מצרים. שדה זה ידוע כצבאי, ובשונה מהשאר, אין ניסיון להסוותו.
התעצמות נמשכת
מצרים ממשיכה להתעצם ומתמגנת גם מפני טילים וכטב"מים. צבא מצרים קיבל באחרונה 16 סוללות של טילי נ"מ מגרמניה מסוג "IRIS-T". על פי הדיווחים, העסקה אושרה עוד בתקופתה של אנגלה מרקל כקנצלרית גרמניה, ונטען כי הן המקבילה הגרמנית למערכת "כיפת ברזל", בעלת הניסיון המבצעי, של חברת רפאל הישראלית.
המערכת הזו תצטרף לסוללות טילי S-300 שמצרים כבר רכשה בעלות יכולת ליירט טילים ארוכי טווח ומערכות SA-15 ו-SA-17 שלטענת הרוסים גם הן מסוגלות ליירט טילים בטווחים קצרים. מצרים כמו שזה נראה בונה לצד יכולות התקיפה גם מערכת הגנה רב שכבתית נגד טילים ומטוסים ללא טייס.
מניתוח כולל של פיתוח התשתיות הצבאיות במצרים עולה בבירור כי בראש מעייניו של צבא מצרים נמצאים סיני והמרחב קהיר-התעלה. בשנים האחרונות מפרסמת התקשורת "איומים" חדשים על מצרים: איום על מימי הנילוס על ידי בניית סכר באתיופיה; איום מצד תורכיה על המים הכלכליים של מצרים בים התיכון; איום מצד לוב באמצעות המחבלים הגולשים משטחה לעבר מצרים; ואיום איראני על השיט בתעלת סואץ.
אני סבור, אומר דקל, כי איומים אלו מוגזמים וכי מצרים אינה בונה כמעט אף תשתית צבאית כדי לאפשר לה להילחם באיומים החדשים, האלו.
זה, כמובן, לא אומר שמצרים לא תנקוט פעילות צבאית כירורגית מול איום כזה או אחר. המערך הלוגיסטי שנבנה בסיני מצמצם בצורה ניכרת את התלות של צבא מצרים בגשרי התעלה בעת חירום. המערך המסועף של אפשרויות חציית התעלה שפותח בשנים האחרונות, רכש המובילים ופיתוח צירי התנועה בסיני – כל אלה מאפשרים למצרים להכניס לסיני, בתוך כ-12 שעות, כשלוש עד חמש דיוויזיות.
כוח זה מתווסף לדיוויזיות הערוכות כבר בסיני בשגרה, כל ימות השנה. שדות התעופה הרבים הפועלים בסיני מאפשרים למצרים לספק הגנה אווירית לכוחות שיחצו את התעלה, עד בואם של כוחות ההגנה האווירית. היכולות של צבא מצרים לבצע את האמור לעיל מחייבות את צה"ל לתת את דעתו על הנושא.
חששות מפני העלול להתרחש והערכות מול אלו
בירושלים, חרדים מן המצב החדש בסיני, אך יוצאים מתוך ההנחה שהנשיא א סיסי הוא איש אמון, והוא לא יעשה דברים חריגים. אך הפחד הוא מפני מהפיכה שעלולה להתחולל במצרים, וזהו דבר אפשרי בכל רגע. ובתום הפיכה שלטונית עלול לתפוס שם את השלטון גורם אנטי ישראלי קיצוני כמו "האחים המוסלמים" שלהם עשרות מיליוני תומכים במצרים. או אז עלולה התמונה להשתנות מקצה לקצה. הסכם השלום יבוטל אוטומטית וישראל תמצא מולה בגבולה הדרומי את כל צבא מצרים על עוצמתו האדירה.
הדוגמה של איראן, ידידתה של ישראל שהפכה לאויב המר שלה, ולמרבה המזל בלא גבול ישיר עם ישראל, היא תמרור אזהרה מודרני לשינויים המהירים היכולים להתרחש. "העידן היפה", עלול בתוך שנים ספורות להפוך למלחמה הרסנית. אנו במצב שבו כל מדינה בטוחה כל כך כי שכנתה לא תתקיף אותה, עד שלמעשה אף מדינה אינה מייחדת תשומת לב רבה לשאלה מה שכנתה קונה לצבאה.
המציאות מחייבת את ישראל הן להיות מודעת להתעצמות הצבאית המצרית, אפשרויותיה וסיכוניה הלא-מבוטלים במיוחד במקרה של נפילת המשטר או עליית 'ארדואן מצרי'.
מתקפות טרור
מצרים נתונה בעצם כבר שנים להתקפות טרור. תחילה אלו באו בתוככי מצרים מצד "האחים המוסלמים". בסיני, בוצעו מאוחר יותר הפיגועים כנגד יעדי תיירות, וזאת כאשר קמה שם תשתית חזקה של אל קעידה. ענף התיירות נפגע קשות בשל התקפות הטרור האלו, המבוצעות באחרונה בעיקר על ידי אנשי דאע"ש סיני.
הייצוא המצרי נשען על תעשיית הנפט, כאשר שליש מכוח העבודה במצרים עוסק בחקלאות. רמת החיים במצרים עדיין נמוכה, אך כלכלנים רבים סבורים כי הצלחה במאבק נגד הטרור תבטיח צמיחה כלכלית בשנים הקרובות, בעיקר הודות ליציבות המשטר. אלא שהמשטר במצרים אינו יושב על אדנים איתנים.
האתגר הגדול העומד בפני ישראל הוא מצד אחד לשמר ולשפר את היחסים עם מצרים, ומצד שני להיות ערוכה, בלי ליצור מסלול הסלמה לא מכוון, למצב שבו התסריטים האופטימיים לא יתרחשו, מדגיש דקל.
בסיטואציה הזאת, שוב הולכים ונתלים מפות של מדבר סיני בישראל, ונלמדים כל שבילי הדרך במדבר, אותו חרשו ברגליהם אבותינו. דור חדש של יהודים, הולך ולומד את המוצאות והמובאות של המדבר המיוחד הזה, לא רק כדי להכיר את העבר, אלא כהכנה לקראת כל התפתחות אפשרית בעתיד.
ודווקא על רקע זה, כאן והיום, אין כמו הקריאה לעורר את הזמן: עומדים אנו לפני חג מתן תורה, וכוח התורה, כידוע, גם מגן וגם מציל. ובזכות קבלת התורה בשמחה נזכה לכל ההגנות ולכל הישועות וה' יהיה בעזרנו.
שתף
Contact Us
Contact Us
מר אלכס צייטלין, מנהלו של ערוץ היוטיוב "באים אל הפרופסורים", משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על האפשרות שמצרים מתכננת מתקפת פתע על ישראל. בשיחה מובאים הגורמים שעלולים להביא את מצרים לתקוף את ישראל ומנותחים דרכי הפעולה לביצוע המתקפה.
פרטים נוספים על המתרחש במצרים ועל התעצמות צבא מצרים תוכלו למצוא באתר "דקל - מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
הסופר והעיתונאי חגי הוברמן פרסם בשבועון "מצב הרוח" מאמר בשם: "חצי שנה למלחמה". חציו השני של המאמר – תחת הכותרת "השכם השלום שהתפורר" מוקדש למלאת 45 שנה להסכם השלום בין ישראל למצרים. הטיעון המרכזי של הוברמן הוא שרובו של הנספח הצבאי להסכם השלום הופר על ידי המצרים. בחלק זה של המאמר הוברמן מצטט חלקים מראיון טלפוני שקיים עם אלי דקל.
לפני שש שנים התחלתי לחקור את המתרחש במצרים וגיליתי שמאז 2004 צבא מצרים מרחיב מאוד את התשתית הצבאית בסיני. בשנת 2014, לאחר ימי הטלטלה האזורית ותפיסת השלטון במצרים על ידי עבד אל־פתח א־סיסי, הואצה בניית התשתיות הצבאיות בסיני, ובו בזמן הוחל בתהליך חסר פשר של רכש אמצעי לחימה מתקדמים. תהליך זה הביא את צבא מצרים למקום ה־12 בעוצמתו בעולם ודחק את צה"ל למקום ה־18.
התופעות המדאיגות של התעצמות חסרת הפשר של צבא מצרים והבנייה הנרחבת של תשתיות צבאיות בעיקר בסיני ובחזית התעלה – אינן מעסיקות את הציבור בישראל, לרבות יוצאי צבא בכירים שאיתם שוחחתי.
מכוני המחקר באקדמיה, הפרשנים והעיתונאים – כולל העיתונאים לענייני צבא הניזונים ממערכת הביטחון –מזמרים כמעט כאיש אחד את הקונספציה הזאת:
מצרים, אחרי שקיבלה מישראל את הגרגיר האחרון מאדמת סיני, אין לה שום אינטרס לפגוע בישראל. נהפוך הוא: יחסי האיבה (המכונים בשפה המכובסת "שלום קר") מתחממים, ומצרים מקיימת עם ישראל שיתוף פעולה ביטחוני שכעת אסור לפרסמו.
במאמר שלפניכם אני מביא דברי פרופסור הדבק בקונספציה השקרית. לדעתי, זו הדגמה טובה לדרך הנלוזה שבה התגבשה קונספציית ה"שלום" שלפיה מצרים אינה מעמ
במשדר מיוחד של ערוץ 14 שהתקיים ב12 במרץ זומנו דנו מספר מומחים על ההתפתחויות האחרונות באזורנו. את הדיון הנחה מר עידו טאובר. בדיון השתתף סא"ל (בדימוס) אלי דקל, שנשאל על השפעת מלחמת שמיני עצרת על הכלכלה המצרית. לדברי דקל, מאז שנת 2020 חלה הרעה ניכרת במצבה הכלכלי של מצרים, ומאז היא נמצאת במסלול המוביל לקראת חדלות פירעון.
מלחמת שמיני עצרת וצמצום השיט בתעלת סואץ (בעקבות הפגיעות של החות'ים) מאיצות תהליך זה. הגורמים העיקריים להרעה במצבה הכלכלי של מצרים הם המיזמים הכלכליים המגלומניים שרובם נכשל, והפניית המשאבים הכבה לצורכי התעצמות צבא מצרים – זאת ללא כל איום ממשי עליה.
הסרטון שלפניכם מביא רק את דברי דקל. בדיון המלא ניתן לצפות בקישור:
https://www.youtube.com/watch?v=XCWV8foh7fI
מר אלכס צייטלין מנהל אתר "באים אל הפרופסורים" קיים סדרת מפגשים בהם הוא ראיין את אלי דקל וד"ר מיכאל ברונשטיין בנושא עבודת המודיעין במטכ"ל. פרק ג' שלפניכם עוסק בשימוש המושכל באיסוף בחקר צבאות סדירים. בהרצאה יש ניתוח היתרונות והמגבלות של מקורות האיסוף העומדים לרשות המחקר במטה הכללי.
פרק יש ניתוח היתרונות והמגבלות של כלל אמצעי האיסוף העומדים כיום לרשות המחקר הצבאי, תוך דגש על מקומו של המודיעין המופק מצילומי אוויר, ותרומתו האפשרית של פן איסופי זה, ברקיחת ה"תבשיל" של הערכת המצב הלאומית. בסוף ההרצאה מתקיים דיון על המודיעין הדרוש לחקר צבאות לא סדירים, וכן על הסכנה בזניחת המחקר של צבאות סדירים מתוך הערכה שגויה שתם עידן ה"מלחמות הגדולות".
במרץ 2024 נערך תמלול של ההרצאה, והוא מובא להלן:
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ג' שלפניכם מתאר את עבודת המודיעין הממושכת שאפשרה את הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים. זאת לעומת הדשדוש של כוחותינו במלחמת שמיני עצרת-אוקטובר 2023. לדעת דקל המודיעין מאז מלחמת ששת הימים לא משקיע מספיק משאבים כדי לחפש דרכים שיאפשרו לצה"ל לנצח במהירות את אויבי מדינת ישראל, ועסוק יתר על המידה בבעיות עולמיות כגון אקלים.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ב' שלפניכם מתאר בקצרה את פרשת "רותם" שהתרחשה בשנות הששים של המאה הקודמת. בפרשה זו הוכה המודיעין בישראל בתדהמה, כאשר גיחה שצבא מצרים נערך בסיני. בעקבות זאת העצים חיל המודיעין את יחידת האזנה המרכזית. בשיחה מנתח דקל את המשמעויות ההרסניות של החלטה זו.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר זה
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק א' שלפניכם מתאר בקצרה כיצד נבנה חיל המודיעין וכיצד המודיעין מרבה לעסוק בנושאים אסטרטגיים חובקי עולם אך למעשה לרמטכ"ל אין קצין מודיעין שכל דאגותיו הן לסייע לו לנצח במלחמה (תנו לצה"ל לנצח).
ההחלטה להפוך את ראש אגף המודיעין "למעריך הלאומי" גורמת זה שנים רבות לכך שהמודיעין במטכ"ל עוסק אולי בדברים הרי גורל כמו אקלים ושוויון לנשים אך ממעיט לעסוק בחיפוש דרכים שיאפשרו לצה"ל להכריע את אויבי המדינה בתחכום ובמהירות.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
מאמר של אלי דקל העוסק בהתעלמות הממושכת של האקדמיה והתקשורת מכל מה שמתרחש במצרים.
מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, מוסדות המחקר האקדמיים והתקשורת ממעיטים להתעניין במתרחש במצרים. גם כשהחלה מלחמת שמיני עצרת ("חרבות ברזל") התקשורת הכתובה וצבא הפרשנים הגדול של ערוצי הטלוויזיה התעלמו כליל ממצרים ומהאינטרסים שלה במתרחש בעזה וישראל. בראשית המלחמה היו אף כאלה שפנטזו שאפשר לפתור את בעיית ערביי עזה על ידי קליטתם בסיני. כאשר המצרים שללו נחרצות רעיון זה, פִּרְשְׁנוּ פרשנינו זאת כניסיון מצרי ל"עשות קופה" ולגבות מארה"ב וישראל על כל פליט שיועבר להתיישב בסיני.
לאחר שלושה חודשי מלחמה בעזה, כשצה"ל הכריז שיש בדעתו לכבוש את רפיח ולהשתלט על ציר "פילדלפי" הביעו המצרים התנגדות עזה ואף איימו המשך היחסים בין המדינות. התקשורת, שהזניחה עשרות שנים את המעקב אחר המתרחש במצרים בכלל ובסיני בפרט, "גילתה" לפתע את מצרים וחלה לפרסם מאמרים מלומדים על מעורבותה של מצרים במתרחש בעזה.
מבין כלי התקשורת, העיתון "מקור ראשון" הקדיש את המוסף "יומן" לנושא המצרי. במוסף מופיעים שמונה חוקרים המחווים דעתם על מעורבות מצרים ועל שיתוף מצרים בפתרון בעיית
בשבועון "עולם קטן" פורסם מאמר מקיף של ארנון סגל בנושא "האם מצרים מתכננת מהלכים צבאיים". בכתיב המאמר הסתייע מר סגל בראיות שקיים עם החוקרים הבאים: מר בועז העצני, ד"ר יגיל הנקין, ד"ר מיכאל בן ארי ואליהו דקל-דליצקי. במאמר פרטים רבים על התעצמות צבא מצרים ועל הצורך במעקב צמוד אחר המתרחש בארץ זו.
