רקע

מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים אני טוען שההסכם אינו "שלום קר" כפי שהוזי השלום מכנים אותו אלא מלחמה קרה חד־צדדית, שבה ישראל אכן חפצה בשלום ומוכנה לספוג עלבונות כדי לשמרו, ואילו מצרים, מיום חתימת החוזה, מנסה לכרסם בו בכל דרך ובד בבד חותרת להתעצמות צבאית ושוקדת על הכנת זירת הלחימה עם ישראל. מאז שתפס הנשיא עבד אל פתח א־סיסי את השלטון במצרים, רוּקן הנספח הצבאי להסכם השלום מכל תוכן ובעיניי מערכת היחסים בין המדינות כיום היא "דחליל שלום" המקיים יחסים מזדמנים עם ישראל לפתרון בעיות נקודתיות (גז ומאבק בדאע"ש).

במאמרים ובהרצאות שלי בנושא התעצמות צבא מצרים, נדרשתי לעיתים לשאלה מהי דרך הפעולה (דפ"א) שאליה חותר צבא מצרים. כדי לענות לשאלה זו קיימתי מספר רב של שיחות עם ד"ר מיכאל ברונשטיין, ויחד גיבשנו את דרך הפעולה שקראנו לה "רותם ג".[1] עיקרה של דרך פעולה זו הוא חציית תעלת סואץ במהירות ובהפתעה עם כמה דיביזיות והתייצבות בגבול ישראל בתוך יממה - ללא אף ירייה. ואז להכריז כי הסכם השלום כפי שנחתם במרץ 1979 אינו תקף יותר ומצרים רואה עצמה משוחררת מההגבלות המבישות שהושתו עליה שמשמעותן פירוז סיני (למעט דיביזיה אחת שהותר לה להיערך רק במערב סיני כשיתר סיני ריק מנוכחות צבאית). כדי לממש דפ"א זו בנתה מצרים בסיני רשת ענפה של מאגרים לוגיסטיים, סללה כבישים מהירים מהתעלה לכיוון גבול ישראל, הקימה מערך מורכב של אפשרויות לחציית תעלת סואץ (עשרות גשרים ומנהרות) ורכשה מאות מובילי טנקים. בד בבד עם כל אלה העצימה מצרים את צבאה מבחינה כמותית ואיכותית וכך ישראל תתקשה מאוד להחליט על מתקפת נגד וסביר יותר שתיאלץ ל"הסכים" למצב החדש שבו צבא מצרים ערוך בגבולה עם גֵיסות יבשה רבים, כולל כוחות רבים של אוויר והגנה אווירית.

בדרך הפעולה "רותם ג" אין למעשה פתיחה באש יזומה של המצרים. ההנחה היא שהמצרים מבינים שהמערב ובמיוחד ארה"ב לא יאפשרו הפרה בוטה של ההסכם שהם היו שושביניו ובמידה רבה אחראים לביצועו.

בימים אלו אנו רואים שהמערב וארה"ב אינם מוכנים לסכן את צבאם כדי לסייע לאוקראינה להתמודד עם התוקפנות הרוסית. ד"ר ברונשטיין ואני סבורים כי המצרים הצופים ברפיסות של המערב ועלולים לעדכן את דרך הפעולה שלהם כפי שיפורט להלן:

דרך פעולה עדכנית "רותם ג משופר" של צבא מצרים מול ישראל

דרך זו תהיה חציית כמה דיביזיות את תעלת סואץ בהפתעה והתייצבות בגבול ישראל על הקו אילת-רפיח. יש אפשרות שהמהלך יכלול גם הנחתת דיביזיה ממוכנת בחופי רצועת עזה, יצירה מהירה של קו הגנה מבוצר (בסיוע כוחות ההנדסה הגדולים של צבא מצרים) והכרזה שמצרים חיכתה מעל ל־40 שנה שישראל תיסוג שהשטחים שכבשה ב־1967 וב־1948 (למשל, אילת שלטענת המצרים נכבשה לאחר הסכמי הפסקת האש). מצרים קוראת לישראל להתחיל מייד בנסיגה מהשטחים הכבושים וָלא - תפעל בכוח הזרוע להשבתם. מבחינת המצרים רצוי שמהלך כזה ילֻווה גם בהתקפות רקטות וטילים של כוחות החיזבאללה בלבנון, החמאס בעזה, ערביי ישראל ויהודה ושומרון. כל תגובה של ישראל על התקפות ארגוני החבלה "תתפרש" כ"בלתי מידתית" ותהווה עילה למצרים לפתיחה מיידית באש נגדנו. המצרים יכולים, משיקולים של "חלוקת עור הדוב", לבצע מהלך שכזה גם ללא תלות בשיתוף הפעולה עם הכוחות הנוספים שמניתי.

הערות

[1]. אחרי שישראל, בסיוע בריטניה וצרפת, כבשה את סיני בשנת 1956 ("מלחמת קדש"), היא אולצה על ידי ארה"ב להחזיר את כל השטח שנכבש ובתמורה הבטיחה מצרים לארה"ב כי בסיני ישהו רק כוחות צבא מעטים וכי מצרים תקפיד שלא לפגוע בישראל. בפברואר 1960 הפרה מצרים את ההסכמות הללו והכניסה בחשאי כוחות צבא רבים שנערכו בגבול ישראל-מצרים. ישראל, שהופתעה מאוד ממהלך זה, התעשתה ופרסה את צה"ל במבצע שכונה "כוננות רותם". המצרים, בסופו של דבר הסיגו את כוחותיהם חזרה למצרים. לאחר מכן הם החלו בבניית תשתיות צבאיות בסיני שיכשירו זירה זו למלחמה, וחזרו שוב על המהלך בשנת 1967. במהלך זה שאני מכנה "רותם ב", הם הכניסו את צבאם לסיני בריש גלי, וקיוו שישראל "תסכים" למצב החדש שבו צבא מצרי ערוך בסיני והשייט לאילת ייפסק. ישראל לא הסכימה ויזמה את מלחמת ששת הימים שבה הובסו המצרים.