רקע

ב־2012 הצטרפתי לחוג חוקרי היסטוריה צבאית "הפורום האזרחי לתחקור קרבות ולהפקת לקחים" (פורום "אלפרדו"). הקבוצה הייתה נפגשת מדי שבוע ודנה בחקר פרשיות הקשורות למלחמות ישראל. אחת לחודש קיימה הקבוצה מפגש פתוח לציבור ובו חוקרים, מפקדים ולוחמים הרצו על סוגיות צבאיות שונות ולאחר ההרצאה נפתח דיון שכל באי המפגש יכלו ליטול בו חלק. מרכז הפורום הוא ד"ר אורי מילשטיין.

אחד הנושאים שבהם דנו חברי פורום אלפרדו הוא נושא השערת הקונספירציה במלחמת יום הכיפורים. עיקרה של השערה זו הוא שגורמים (זהותם תפורט בהמשך) חברו יחד לפתור את העימות המתמשך בין ישראל למצרים. גורמים אלו הסכימו ביניהם שיש לאפשר למצרים לפתוח "בהפתעה" במלחמה נגד ישראל. במלחמה זו ישיגו המצרים ניצחון קטן שיסיר מהם את חרפת תבוסתם במלחמת ששת הימים. משיושב כבודם של המצרים, הם יהיו נכונים לשאת ולתת עם ישראל על הסכם שלום. לדברי ד"ר מילשטיין שהעלה את נושא הקונספירציה לדיון, החידה הגדולה בחקר מלחמת יום הכיפורים היא העובדה שלמרות שפע הידיעות המודיעיניות, ושירותי מודיעין ששמם יצא לתהילה בכל העולם, ישראל לא גייסה מילואים ו"אפשרה" למצרים לצלוח את התעלה ולהשיג הישגים מוגבלים בשטח סיני.

במהלך השנים שבהן נטלתי חלק במפגשים השבועיים של הקבוצה, עלה נושא הקונספירציה שוב ושוב, בעקבות חשיפת "הוכחות" חדשות או פרסום בתקשורת של תומכים או שוללים. במהלך הדיונים השתנו גם השותפים ל"מזימה". הגרסה המצומצמת מאוד שבה תמך חבר הקבוצה, ד"ר מיכאל ברונשטיין, הייתה שהקונספירציה התקיימה למעשה רק בדמיונו של שר הביטחון משה דיין. על פי גרסה זו, ייתכן שדיין סבר שד"ר הנרי קיסינג'ר עומד מאחורי הרעיון של "ניצחון קטן" למצרים, שאחריו אפשר יהיה להניע את עגלת המשא והמתן עם מצרים. בקצה האחר עמד ד"ר מילשטיין שתמך בגרסה רחבה שבה היו השותפים למזימה ארה"ב, מצרים וישראל. בתוך מדינת ישראל עלו מדי פעם השמות של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר, שר הביטחון דיין, ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא ומפקד אוגדת סיני האלוף קלמן מגן.

ככלל אני מסכים עם הגישה שבני אדם נוקטים לפרקים מזימות שונות, אך במהלך הדיונים בנושא הקונספירציה שללתי את האפשרות שמדינת ישראל נטלה חלק במזימה לאפשר למצרים "ניצחון" קטן. מכיוון שבדיונים לבשה הקונספירציה צורה ופשטה צורה, ביקשתי באוגוסט 2016 מד"ר מילשטיין שיענה לי על שורת שאלות כדי לברר את עמדתו וכך אוכל להגיב עליה בצורה מסודרת. ד"ר מילשטיין נענה לבקשתי ולהלן תמצית הדו־שיח בינינו:

אלי: הקדמה. איני תומך בתיאוריה כפי שהוצגה על ידי אורי – כלומר קשירת קשר משולש: ישראל-ארה"ב-מצרים. שנית, אחרי קריאת עשרות ספרי מתח וצפייה ב"סרטי בלש" למדתי שבחקירת כל פשע יש לחפש את המרוויח הגדול ממעשה הפשע. אין לי ספק שהמרוויחה היחידה ממלחמת יום הכיפורים היא ארה"ב (יתר ה"צלעות" יצאו מוכות וחבולות"). לפיכך איני שולל את האפשרות על קיום קשר קונספירטיבי כלשהו בין ארה"ב למצרים – אך אין בידי תימוכין לכך. כדי להבין את גישתך אני מבקש לקבל תשובות לשאלות אלה:

אלי: מי הם השותפים למזימה?

אורי: ארה"ב מככבת בכל האפשרויות. ארה"ב ומצרים; ארה"ב וישראל; וארה"ב, מצרים וישראל. סוריה אינה נוטלת חלק.

אלי: האם משנפתחה המלחמה נסוג אחד מהמעורבים במזימה מההבנות שהיו לפני המלחמה?

אורי: כל ימי המלחמה דבקו כל המעורבים בהבנות שהיו לפניה.

אלי: האם אינך סבור שמתקפת צה"ל ב־8 באוקטובר, לא גרמה לסאדאת לחשוב שישראל מנסה לחבל ב"ניצחון הקטן" שהוסכם בין הצדדים לפני המלחמה?

אורי: לא הייתה מתקפה צה"לית על ראש גשר מצרי וסאדאת לא חש שישראל מפירה את ההבנות איתו.

אלי: האם משנודע לישראל כי סוריה חברה למצרים, לא ראו בכך שותפי המזימה בישראל שבירת ההסכמה של "ניצחון קטן" עם נפגעים מעטים?

אורי: לא. ההסכמה הייתה כיבוש רצועה של 10 ק"מ בסיני, מתן אפשרות לצה"ל לצלוח ולכתר את הארמייה השלישית, ואז לפנות לאמריקאים שיכפו על ישראל נסיגה.

אלי: האם האמריקאים לא ראו את סאדאת כמי שמפר את ההבנות של "הוצאת הרוסים מהמשחק" בשעה שבכל ימי המלחמה ולאחריה הוא נשען על אספקת נשק מברית המועצות והתעלם מהצעה של ארה"ב להפסקת אש ב־12 באוקטובר 1973?

אורי: כל המלחמה היו מגעים בין ארה"ב למצרים ולא היה קרע ביניהן.

אלי: האם המתקפה המצרית ב־14 באוקטובר, שבה כוח של שבע חטיבות שרין (665 טנקים לפי תקן) ניסה לפרוץ את קו ההגנה של צה"ל בדרכו מזרחה, אינה שבירה מצרית של ההסכמה להסתפק ב"ניצחון קטן"?

אורי: לא. צה"ל שמח על המתקפה המצרית (הוא ראה בה אפשרות להכות את השריון המצרי").

בדיון שהתקיים במועד מאוחר יותר טען אורי שהניסיון המצרי ב־17 באוקטובר לחסל את     ראש הגשר של צה"ל על ידי מתקפה בסיני של חטיבת השריון המצרית 25, היה ניסיון למראית עין, ולמעשה סאדאת הקריב ביודעין חטיבה זו כדי לאפשר את מהלך הצליחה שסוכם עם ישראל לפני המלחמה.

ב־2017 הוציא פורום "אלפרדו" את הספר "ניצחון בסבירות נמוכה" (עורך ד"ר מיכאל ברונשטיין, הוצאת שרידות). הספר הוא אסופת מאמרים של 19 מחברים שונים (ואני ביניהם) היוצרים תמונה מיוחדת על מלחמת יום הכיפורים. בין פרקי הספר תוכלו למצוא גם פרק בשם השערת הקונספירציה שכתב ד"ר אורי מילשטיין. המאמר שלהלן הוא גרסה ערוכה של הטיעונים שלי כנגד הקונספירציה.

הטיעונים שלי להפרכת תיאוריית הקונספירציה

הציפייה של הנהגת המדינה והציבור כי המודיעין יספק למדינה מועד של תחילת מתקפה היא ציפיית שווא. למיטב ידיעותיי בהיסטוריה, אף גורם מודיעיני לא התריע מעולם על מועד פתיחת מלחמה. ממודיעין אפשר לצפות שיצביע מי אויב ומי ידיד, מה הן הסיבות שגרמו לכך שאנו נחשבים לאויב, כיצד האויב עומד לממש את איומיו לפתוח במלחמה (דפ"א), באיזה סדר כוחות, ומה הם אמצעי הלחימה שברשותו. המודיעין של צה"ל כשל כי לא סיפק תשובות לחלק ניכר משאלות אלה. את הטיעון ששירותי מודיעין בכל עמי תבל מעולם לא סיפקו התרעה על מועד פתיחת מלחמה שאבתי מספרו של האלוף אלי זעירא "מיתוס מול מציאות"[1] שבו הוא מונה עשרות מקרים בהיסטוריה העולמית שבהם מנהיגים הופתעו ממועד פתיחת מלחמה נגדם. כדי לתמוך בגישה זו אציין כי הסורים במלחמת שלום הגליל הוכו באלם כאשר צה"ל פתח במלחמה, וצה"ל הוכה בתדהמה כאשר החמאס פתח במתקפת רקטות על ישראל במלחמת "שומר החומות", לאחר שהחמאס בעזה הזהיר וחזר והזהיר כי לא ישב בחיבוק ידיים אם ישראל תנסה לפגוע במסגד אל אקצה.

בכל ניתוח היסטורי יש להביא בחשבון את מרכיב לוח הזמנים לרקיחת הקונספירציה (במאמר מוסגר - בזה מצטיין הספר "ניצחון בסבירות נמוכה"). כידוע ב־17.05.1973 הוכרזה בצה"ל כוננות "כחול לבן" והיא נמשכה עד 12.08.1973. במהלך הכוננות הנחה שר הביטחון משה דיין את צה"ל להיערך לאפשרות של מלחמה. במסגרת ההנחיות הורה השר לצה"ל לעשות את ההכנות למכה מוחצת שתהווה מפלה לערבים. מתוך כך עולה שחמישה חודשים לפני המלחמה, שר הביטחון שהוא "החשוד העיקרי" בקונספירציה אליבא דאורי מילשטיין, פועל בניגוד גמור לתפיסה שהשר נתן ידו ל"ניצחון קטן" של המצרים... מי שסבור שמאז השר שינה דעתו, צריך להסביר ולשכנע מה גרם לשינוי הקיצוני בעמדת ישראל. כמו כן עליו להסביר כיצד במשך תקופה קצרה של כחודשיים (מסיום כוננות כחול לבן ועד לפתיחת המלחמה על ידי המצרים ב־6 באוקטובר), "בושלה" מזימה שבה לוקחות חלק שלוש מדינות.

אם שר הביטחון של ישראל הוא בעצה אחת עם סאדאת וקיסינג'ר באשר למתקפה המצרית וליעדיה המוגבלים, מדוע בדיון של שבת בבוקר, שש שעות לפני המלחמה, הוא אינו מאשר לצה"ל לבצע גיחת צילום? (התשובה שלי היא שהוא מפחד פחד מוות פן יאמרו האמריקאים  שישראל יוזמת צעדים שעלולים להביא הסלמה במתיחות בגבול ישראל-מצרים).  

הברית בין מצרים לסוריה לפתיחת מתקפה משולבת בו זמנית על ישראל, ממוטטת מן היסוד את רעיון "הניצחון הקטן". מכיוון שמדינת ישראל ידעה על כך שעות מספר לפני פרוץ המלחמה, גם אם נרקמה מזימת הקונספירציה, זו קרסה מרגע שנודע על הצטרפות סוריה למלחמה, ודיין היה אמור להבין שסאדאת, שותפו למזימה, בגד בו וצירף את סוריה למלחמה ובכך חיסל את האפשרות שישראל תספוג רק מעט נפגעים שיוקרבו על מזבח השלום המיוחל. כאמור לעיל ד"ר מילשטיין סבור שלמרות צירוף סוריה למלחמה המשיכה הקונספירציה להתקיים עד לתום המלחמה ולחתימת הסכם השלום ישראל-מצרים.

אם שר הביטחון, משה דיין, דבק ברעיון הקונספירציה (למרות המתקפה המשולבת הסורית-מצרית) מדוע הוא בעד מתקפה יזומה שלנו על פורט סעיד ומאשר לצה"ל ב־8 באוקטובר לתכנן ולבצע מתקפות הן בצפון התעלה (מתקפת אוגדה 162) הן בדרומה (מתקפת אוגדה 143 שבוטלה לאחר שעות מספר)? אישור המתקפות הוא בגידה של דיין ברעיון לאפשר למצרים "ניצחון קטן". הרעיון שסאדאת היה מוכן להקריב שבע חטיבות שריון במתקפתו הכושלת ב־14 באוקטובר ולאפשר לצה"ל לחצות את ולכתר את הארמייה השלישית הוא מופרך. ניתוח האירועים לאחר הפסקת האש ב־24 באוקטובר 1973 מוכיח שמשהושגה הפסקת האש (אחרי לחץ אמריקאי), סאדאת לא רץ לזרועות האמריקאים (שזהו אחד מיסודות הקונספירציה). יתרה מזו: הוא המשיך לדבוק בברית המועצות שסייעה לו לשקם את צבאו וכל נושא השלום עם ישראל (אבן הראשה של השערת הקונספירציה) לא עמד על הפרק. רק לאחר ארבע שנים נאלץ סאדאת, מטעמים כלכליים ובין־ערביים, לדבר שלום עם ישראל. בכל התקופה הזו (וגם לאחריה) הוא המשיך בצורה נחרצת להתכונן לסבב המלחמה הבא.

יש בישראל חוקרים רבים וטובים הסוברים כי מטרת המלחמה המצרית הייתה להניע עם ישראל תהליך מדיני שיביא לנסיגתה מסיני. לדעת חוקרים אלו, מצרים יזמה את מלחמת יום הכיפורים כדי להסיר מעליה את חרפת תבוסתה במלחמת ששת הימים, ולאחר שאומות העולם יכפו על הצדדים הפסקת אש, תוכל מצרים לשבת ליד שולחן המשא ומתן מעמדה של כבוד.

אני חולק על כך וסבור שמצרים, מנהיגת העולם הערבי ויוזמת החלטות ועידת חרטום[2], החליטה לצאת למלחמה שיעדה הצבאי הוא פתיחת השיט בתעלת סואץ ללא משא ומתן על עם ישראל כפי שזו הציעה לפני המלחמה. התוכנית הצבאית אם כן בת שני שלבים: שלב ראשון כיבוש רצועה של 10 ק"מ בצפון סיני וכיבוש הגדה המזרחית של מפרץ סואץ (מסדרון הנפט), ויצירת "קיר מוצבים" שעליו צה"ל יקיז את דמו. שלב שני - מתקפת 14 באוקטובר שבה הכוחות המצריים יפרצו מזרחה ויבססו קו הגנה על בסיס כביש הרוחב (20–30 ק"מ ממזרח לתעלה). אם התוכנית בת שני השלבים הייתה מצליחה, לא הייתה ברירה לצה"ל אלא לסגת למעברים, והמצרים, בלחץ בין־לאומי על ישראל, היו יכולים לחדש את השיט בתעלה ולא שיח ושיג עם ישראל.

כידוע, המהלך המצרי ברצועת הנפט נכשל טוטלית. גם המתקפה ב־14 בחודש כשלה וצה"ל חצה את התעלה וכיתר את הארמייה השלישית. כל זה עדיין לא הביא את מצרים לשולחן הדיונים ורק לאחר ארבע שנים שבהן בת בריתה סוריה קראה לה בוגדת, רוב מדינות ערב נטשו אותה. בנוסף על כל אלה פקדה אותה מגפה שפגעה ביבולי הכותנה[3], נאנסה מצרים על ידי הבנק הבין־לאומי "לדבר שלום" עם ישראל.

הערות

[1] זעירא, אלי. "מיתוס מול מציאות", ידיעות ספרים, 2014.

[2] ועידה שיזמה מצרים ושהתקיימה בחרטום בירת סודן בתאריך 09.08.1967. בוועידה הוחלט על שלשת הלאווים: לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל, לא לשלום עם ישראל. נוסף על כך הוחלט בוועידה זו, שאף מדינה אינה יכולה לחרוג מהחלטות אלו ללא הסכמת כל שאר המדינות.

[3] ד"ר קידר מרדכי, הרצאה מוסרטת. "מלחמת יום כיפור והשפעתה על העולם הערבי" 09.10.2021 בקישור:

 https://www.youtube.com/watch?v=Zn8gKgHl4IU&t=9s