ד"ר מיכאל ברונשטיין. 13.07.2020

מאמרו של אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן השאיר אצלי סימני שאלה לא מעטים ולא קטנים. רובם נובעים לעניות דעתי מההצגה הלא-סיסטמאטית של הדברים, בניגוד למצופה מחוקר באקדמיה. נזכיר את הכלל הידוע: הצגת הנתונים יכולה להשכיל את הקורא, עלולה ליצור אצלו דעה מוטעית ועשויה להשאירו במצב מעורפל, כל זה בלי לשקר בעובדות לכשעצמן. המאמר מתחלק לשלושה חלקים: מצבה הכלכלי של מצרים, הבעיות הצבאיות (המוסוות במילה המכובסת "אתגרים") וההמלצות למדינת ישראל. 

הנתונים המובאים במאמר אינם מביאים את ההרכב הבסיסי של הכלכלה המצרית: הכנסות מצרים מיצוא סחורות ושירותים עומדות על כ־55 מיליארד דולר.[7] מתוך זה ההכנסות מתיירות[8] מהוות 20%, ומתעלת סואץ כ־10%. בנוסף לכך כ־25 מיליארד דולר מגיעים מכספי ההעברה, דהיינו מהכסף שמכניסים אזרחי מצרים העובדים מחוץ למדינה.

המאמר קובע כעובדה שהכנסות אלה ירדו בתקופה האחרונה בגלל מגפת הקורונה, אך יש להטיל ספק בדבר. ההכנסות מתיירות ירדו, בעיקר בגלל המצב הביטחוני במדינה בתקופת הנשיא הקודם מורסי ולא חזרה לרמה הקודמת. זאת, בניגוד לנתונים הרשמים של ממשלת מצרים. עצם העובדה ש"הממסד" הציג לפני הקורנה מצג שווא של "עסקים כרגיל" אומר הרבה ומן הדין היה להזכיר עובדה זו.  

מיזם הפיתוח הגדול של "תעלת סואץ החדשה" כשל, וההכנסות מהתעלה קטנו בהשוואה להכנסות שקדמו לו. כל זה קרה, כמובן, עוד לפני הקורונה ודי אם נזכיר את הפיתוח של "הנתיב הצפוני"[9] כאלטרנטיבה למעבר בתעלת סואץ כיום. 

לצד ההכנסות היורדות אל לנו לשכוח את ההוצאות העולות. ביניהם כאלה הנובעות מבניית "הבירה החדשה" והחזקת הצבא הגדל בקצב מדהים, אשר לכאורה אין לו היגיון. ושוב – לפי הנתונים המצריים הרשמיים לשנת 2015, ההוצאה לצבא עומדת על 4-5 מיליארד[10] דולר המהווים כ־8% מהתקציב השנתי סכום זה בלתי ריאלי בעליל. המכון הרוסי המתמחה במזרח התיכון[11] "תיקן" את הוצאות הביטחון במצרים ל־11.2 מיליארד דולר' ואין זה הבדל של מה בכך![12] 

ידוע לנו שמצרים קונה מערכות נשק מתקדמות בכמויות גדולות וממדינות שונות.[13] העלות הכוללת של רכש זה מסתכמת בעשרות מיליארדי דולר. יש להניח כי רכש זה נעשה ב"הקפה", על חשבון תגליות הגז אשר נמצא במים הכלכליים של מצרים. הבעיה היא שמחירי הנפט והגז נמצאים בירידה מתמדת. הן משום שארה"ב שהייתה יבואנית אנרגיה, הפכה ליצואנית, הן משום שמתגלים שדות גז חדשים, מה שמגדיל את ההיצע וגורם לירידת מחירים. כל האמור לעיל אינו מבשר טובות לחוב החיצוני של מצרים המבוסס על שיעבוד ההכנסות העתידיות מהפקת גז בים התיכון. נשאלת השאלה מה הצפי למקרה של חדלון הפירעון (או בפשטות: פשיטת הרגל של המדינה). 

טורקיה, בברית עם "לוב הטורקית", והשתלטה על המים הכלכליים של מצרים בנתיב בו מתוכנן לעבור צינור גז לייצוא משדות הגז של מצרים, יוון, קפריסין (היוונית) וישראל. הדבר נוגד את החוק הבינלאומי, אך הכוח גובר על החוק. היה צפוי שמצרים תיתן מענה צבאי-ימי לגזל הכלכלי ולסטירת הלחי לכבוד הלאומי. לשם כך היתה צפויה ברית בינה לבין יוון וישראל אך הדבר לא קרה במציאות. האם הצי המצרי מתכוון לתת "תגובת יחיד" לאיום הזה? האם הוא בנוי לכך? במאמר אין כל רמז לסוגייה זו. 

המאמר מזכיר את הסכר אשר נבנה באתיופיה. על פניו הסכסוך כיום בין מצרים לאתיופיה נסוב על תקופת מילוי המאגר הצמוד אליו. מדובר בבעיה זמנית בלבד, שכן "מאגר נאצר" של סכר אסואן יכול לתת מענה לכל תקופת המילוי. הבעיה הגדולה של מצרים בתחום המים אינה הסכר! הבעיה שמצרים מפתחת עוד ועוד שטחי עיבוד חקלאיים חדשים, כאשר כבר כיום (לפני הסכר באתיופיה) היא ב"משיכת יתר" מהמוקצב לה בהסכמי חלוקת המים. זו דוגמה לתכנון חפוז ולניהול בזבזני, או אף גרוע מכך. בלי להבין את ה"מסגרת" הזאת, כלומר של יעילות המשטר, אין טעם לדבר על היחס אליו ועל האופציה לסייע לו.

מן המפורסמות הוא שצבא מצרים בזבזני עד מאוד. מיליארדים של דולרים (בלי להגזים) מושקעים במאגרי נשק ובמאגרי ותחמושת דלק תת-קרקעיים. זאת הוצאה מיותרת לחלוטין, אלא אם כן מדובר בהכנות יסודיות למלחמה כללית או מוגבלת. כאן עולה מיד השאלה של הפריסה של אותם אתרי התשתיות. גם אדם נטול השכלה צבאית מתקדמת יגיע עד מהרה למסקנה שמדובר בפעולה נגד ישראל. האתרים נבנים בסיני או בצמוד לתעלה, הרחק מזירות ההתמודדות האחרות. "מלחמת דאע"ש" בסיני יוצאת כמובן מהכלל הזה בהיבט הגיאוגרפי, אך היא אינה זקוקה למאגרים מסוג זה. 

הצבא המצרי אינו רק צבא למימוש צורכי הביטחון של מצרים. עוד מימי הנשיא מובארכ החל הצבא לשמש זרוע לביצוע מיזמים שונים שאין כל קשר בינם לעשייה הצבאית. שלטונו של הנשיא סיסי העצים מאוד תופעה זו עד כי נוצר מצב ש"צבא מצרים הוא צבא שיש לו מדינה". הצבא המצרי כיום עוסק במיזמים, כגון הרחבת תעלת סואץ, בניית עיר בירה חדשה והקמת חממות ענק לגידול ירקות ליצוא. נושא מרכזי זה אינו מוזכר במאמרו של ד"ר לרמן. אני סבור שללא נושא זה קשה להבין את משטרו של הנשיא סיסי כיום. 

אחרי שעשינו "תיקונים" אלה, הפכה התמונה להרבה פחות "חדה". בהתאם לכך, ה"המלצה הפוליטית" של המחבר נעשית יותר בעייתית. כאן המקום לציין כי ההמלצה באה ללא ביסוס אמיתי, חוץ מהאמירה הכללית ש"האינטרס של ישראל הוא לחזק את סיסי". דווקא את ה"אינטרס" הזה היה צריך לבסס. הדבר מורכב ללא ספק ואיני מתיימר לתת עצות לממשלה כאשר אין לי נתוני רקע, כגון מה הצפי לתגובה של ארה"ב אם מצרים (תחת סיסי או תחת יורשו) תבטל את מגבלות הסכם השלום, אשר היא (ארה"ב) ערבה לו?

באין לי את היכולת לתת מענה לשאלת תגובת ארה"ב, אתמקד רק בנקודה האתית. נכון לעכשיו, ארה"ב ואירופה לוחצות על מצרים בעניין זכויות האדם. בלי להדגיש זאת במיוחד, אך במובלע הציע המאמר שישראל תפעל להחליש את הלחץ הזה. זה אינו ראוי בעיני, אך נותרה גם השאלה הצינית: מה יהיה עם הנימוק "שאנו המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון"? אכן היחידה, אך גם היא אינה מתרגשת מאנטי-דמוקרטיות של כל היתר, בערך כמו שבשנות ה-30 לא התרגשו מהפרות זכויות האדם (האדם היהודי) בגרמניה של היטלר. אולי הדוגמה קצת קיצונית, אך אין להתעלם מהשאלה העקרונית.

המאמר הציע שישראל תעודד השקעות מארה"ב, על מנת לתמוך בכלכלת מצרים. כל זה טוב ויפה, אך מדובר במדינה הנמצאת בסכנה של פשיטת רגל כלכלית, בגלל "היעילות היתירה" של המשטר (או בגלל הכוונה נסתרת למלחמה). במילים אחרות: ישראל תיתן למשקיעים עצה "טובה" לסכן את כספם! האם זה אתי? מה הייתם אומרים עם יועץ ההשקעות שלכם יציע להשקיע במסלול בעל סיכון גבוה רק משום שהדבר נוח לו? כמובן שאפשר להחזיק בגישה המקיאווליאנית של הפרדה בין הפוליטיקה והאתיקה, אך האם ראוי לנו לעשות כן? 

אחזור לתזה ההתחלתית. כל השאלות האלה לא היו עולות אילו המאמר היה נותן הצגה סיסטמאטית. ייתכן שאז גם היינו מקבלים תשובות רציניות, אך הצגת הדברים שיש לה רק חזות של סיסטמה (ההצגה ה"כאילו מדעית") - מערפלת את הנושאים החשובים שעל הפרק ומסכנת את הקורא בהסקת מסקנות בלתי מבוססות.

[1]. JISS

[2]. https://jiss.org.il/he/lerman-egypts-strategic-difficulties/

[3]. לרמן ערן, הסתיו המצרי? תקוות ודאגות בפתח הכהונה השניה של סיסי, 11.04.2018

 https://jiss.org.il/he/lerman-egyptian-fall/

[4]. בשנים האחרונות מצרים מפתחת, באמצעות מומחים זרים, חממות ענק ובונה אין סוף מפעלים לטיהור ולהתפלת מים

[5]. ראו סדרת מאמרים שלי ושל אחרים בנושא בכלכלה והתעצמות צבא מצרים באתר http://www.dekelegypt.co.il./

[6]. מיכאל ברונשטיין הוא ד"ר למתמטיקה ועוסק שנים רבות גם בחקר היסטוריה. מיכאל ערך וכתב חלק ניכר מהספר "ניצחון בסבירות נמוכה – אמיתות על מלחמת יום הכיפורים", הוצאת שרידות 2017.

[7]. נכון לשנת 2018.

[8]. בשנת 2010, שהייתה שנת השיא בתיירות, נכנסו למצרים כ־15 מיליון תיירים וההכנסות עמדו על 12.5 מיליארד דולר. עקב הפלת מטוס התיירים הרוסי מעל סיני בשנת 2015 והפסקת התיירות מרוסיה וממדינות אחרות, צנחה ההכנסה ל־5.9 מיליארד דולר. כל הניסיונות להחזיר את היקף התיירות לקדמותו כשלו. בשנת המס 2017/2018 פרסם משרד התיירות המצרי כי למצרים נכנסו כ־10 מיליון תיירים וההכנסות הגיעו ל־7.6 מיליארד. שנה לאחר מכן פרסם משרד התיירות כי למצרים נכנסו 11.6 מיליון תיירים ההכנסות מתיירות הגיעו ל־12.6 מיליארד דולר. להערכתי, המסתמכת על מחקריו של חוקר מערכות התשתית אלי דקל, נתוני משרד התיירות מוגזמים ביותר.  

[9]. נתיב סחר העובר בקוטב הצפוני ומייתר את הצורך במעבר בתעלת סואץ.

[10]. ד"ר יגיל הנקין, מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, 07.01.2018 https://jiss.org.il/he/henkin-egypt-military/

[11]. אתר החדשות הרוסי "ספוטניק" בשפה הערבית פרסם ב־19.06.2020 כי צבא מצרים הוא החזק ביותר מבין 15 צבאות במזרח התיכון ונמצא במקום ה־9 בעוצמתו מבין 138 מדינות בעולם.

https://arabic.sputniknews.com/infographics/202006191045771302

[12]. אתר אינטרנט המשווה עוצמות צבאיות בין מדינות בעולם קובע גם הוא כי התקציב הצבאי המצרי עומד על 11.2 מיליארד דולר. אתר זה קובע גם כי התקציב הצבאי של הצבא הטורקי עומד על 19 מיליארד דולר. להערכתי, התקציב של צבא מצרים עולה על 11.2 מיליארד דולר, שכן עוצמתו של הצבא המצרי עולה על זו של הטורקי והפער ביניהם לא נראה סביר. https://www.globalfirepower.com/countries-comparison.asp  

[13]. נתון המייקר בצורה משמעותית את הוצאות התחזוקה