מאז ימי מלחמת העולם השנייה מקובל כי השליטה בים מחייבת שילוב של כוח ימי, רשת בסיסים ביבשה וכוח האווירי כללי וייעודי המוקצה לים. בלי תוספת זו אין חקר של אסטרטגיה ימית, ובלעדי בניית התשתיות הצבאיות בסיני ובחזית התעלה, לא ניתן להתייחס לאסטרטגיה הכללית, כאשר האסטרטגיה הימית היא חלק משמעותי שלה.  

החשיבות הרבה שאנו מייחסים להתעצמות המצרית הביאה אותנו לכתיבת מסמך המצביע על כשלי הערכת המצב הימית. אנו מקווים שמוסדות המחקר האקדמיים העוסקים בחקר מדינות ערב וצבאותיהן ישלבו במחקריהם את נושא פיתוח התשתיות, שהינו תהליך המתמשך על פני זמן רב יחסית, ומחייב השקעה עצומה של המשאבים הלאומיים. ההשקעה בפיתוח תשתיות מהווה אינדיקציה ברורה מה באמת חשוב ליריב, ומהו סדר הקדימויות שלו. אי לכך, חקר פיתוח התשתיות, הכולל מעקב אחר אתרים שבהם הוא מתבצע, והצבעה על אזורים אתרים או נושאים שבהם הוא אינו מתבצע, מהווה מרכיב חשוב בחקר האסטרטגיה של מדינה זרה. בחקר מערכות התשתית טמון פוטנציאל המאפשר לנתח את הכוונות הראשוניות של היריב. הכוונה הראשונית מצביעה מה התכוון היריב לעשות בעת שהוא בנה מערכת תשתית. ברבות הימים היריב יכול לשנות את דעתו ואזי מערכת התשתית מיותרת או שמשנה את יעודה. כך, למשל, בינואר 1980 מיד אחרי פינוי סיני בעקבות הסכם השלום, השקיעו המצרים הון רב בבניית מערכת ביצורים בפתחת רפידים. מאז שנת 2007 מערכת זו מתפוררת ומתכסה בחול. בניית המתחם הצביעה בזמנו כיצד הם התכוננו להיערך להגנה. התפוררות המתחם מצביעה על כך שהם אינם חוששים מהאפשרות שאנו מתכננים לכבוש שוב את סיני. 

ניתוח הכוונות הוא החלק הקשה בכל הערכת מצב, ורבים מגופי המחקר הצבאיים ובאקדמיה נכשלים בו. כאמור, חקר מערכות התשתית מאפשר לנתח את הכוונות הראשוניות, ואמצעי איסוף אחרים [7] אמורים לענות על השאלה האם כוונות אלו תקפות גם היום. הרציונל הוא שמחקר נתוני השטח מהווה כלי אמין וזמין שממנו ניתן לגזור על הכוונות, שהן תמיד פחות נהירות למשקיף.  

היכרותי עם כותב המאמר הדן בצי המצרי היא שטחית ביותר, ואיני מכיר את יכולותיו כאיש מחקר, אך בהכירי היטב מחקרים אחרים העוסקים בהערכת המצב הלאומית בעבר, אני [8] סבור כי יש בעיה מתודולוגית. כיצד ניגשים לביצוע הערכת מצב? על מה מסתמכים וכיצד בוחנים את האפשרויות השונות ומנסים למזער את מרחב הטעויות? ראויה האמת להיאמר כי הטעויות הן "חלק מהמשחק" של כל הערכת מצב, גם אם היא תיעשה לפי כל הכללים, ועל כל מקבל החלטות להיות מודע לכך. 

האקדמיה בישראל ממעיטה מאוד לעסוק בחקר הצבאות של המדינות הסובבות אותנו. גם כאשר מופיע מחקר כלשהו העוסק בהתפתחות של אחד מהצבאות של המדינות המקיפות אותנו, הוא רדוד וכולל בעיקר ליקוט של כמה נתונים על רכש כלי נשק והשערות בלתי מבוססות המוצגות כאמיתות שאין לערער אחריהן. דוגמא: המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS פרסם באוקטובר 2016 מאמר בנושא "מצרים מתחמשת" [9] המאמר מפרט את התחמשות מצרים באמצעי לחימה חדישים הנרכשים משלל מדינות. המחברים כותבים שהמאמר "...מנתח רכישות אלה ומעריך את ההשלכות הפוליטיות של מה שנראה כסימן לאי־שביעות רצון מצרית מארצות־הברית, ובוחן את המשמעות הצבאית עבור מצרים וישראל(הדגשה שלנו, המחברים)". במאמר אין אזכור כלשהו של בניית התשתית הצבאית המואצת המתבצעת בסיני ובחזית מול ישראל באזור התעלה מאז שנת 2007-2010 [10]. יש לשער כי הסיבה לכך היא היחסים הביטחוניים הנרקמים בין ישראל למצרים בנושא הלחימה במחבלים בסיני. המחברים רואים ברכישת נשק מעין כתב חידה, שניתן לפתרו בשורה של השערות, מבלי לטרוח ולחפש פתרון בניתוח בניית התשתיות של הצבא, בסוג האימונים ובהיערכות. הם מציעים שיש "... לראות את רכישות הנשק הגדולות בהקשר הרחב יותר של דוקטרינת א־סיסי והחזון שלו. מצרים מחדשת את מעמדה הקודם כמעצמה אזורית במזרח התיכון, עם יכולת להקרין עוצמה בכל אזור מזרח הים התיכון, ובאפריקה"... 

השאלה החשובה באמת לא נשאלה: האם תיתכן האפשרות ש"כל האזור" כולל את ישראל, השכנה המיידית? הפתרון שלהם תלוש מהמציאות, שכן הוא קושר את רכש הנשק של הנשיא א־סיסי לחזונו המשוער להיות למעצמה אזורית, ומתעלם כליל מהאפשרות שחזון זה עשוי לכלול את העליונות המוחלטת על ישראל ואולי אף את העימות איתה. הטעות הלוגית הזאת מוכפלת בעובדה שנעלמה כליל מהמחקר: ההתעצמות החלה עוד מימי מובארכ, כלומר לפני שנולדה דוקטרינת א־סיסי, או שהיא אינה שונה מהדוקטרינות הקודמות. אם לסכם, יש לנו כאן חוקרים תלושים מהקרקע, המשוטטים במסדרונות הפוליטיקה של יחסים בינלאומיים ומאווים אישיים של הנשיא א־סיסי במתן פתרונות ללא ביסוס ממשי. 

דוגמא נוספת היא סכר התחיה באתיופיה. כידוע אתיופיה בונה סכר על הנילוס הכחול, המהווה מקור המים המרכזי של הנילוס הזורם למצרים. הסכר נועד להפקת חשמל, ובעת מילוי האגם, עד שיגיע לגובה בו תפוקת החשמל תהיה מרבית, תקטן כמות המים [11] המגיעה למצרים. כאשר האגם במעלה הסכר יתמלא, תשוב הזרימה בנילוס כפי שהייתה בעבר. חוקרים ועיתונאים רבים רואים בבנייתו של סכר זה איום קיומי על מצרים, ובכך מנסים לתרץ את התחמשותה. ובכן, הסכר אינו איום קיומי על מצרים [12] והיא אינה נוקטת כל צעד להכנת תשתית צבאית (כגון מחסני דלק ותחמושת) שתאפשר לה מהלך צבאי נגד אתיופיה.

לדעתנו, אין מדובר כאן בכשל של חוקרים לא מיומנים שהתרשלו במלאכתם, אלא בתופעה כללית המאפיינת את המחקר האקדמי בתחומים רבים. החוקרים באקדמיה כמעט שאינם עושים שימוש בצילומי אוויר ככלי מרכזי בחקר התפתחות צבאות ומדינות. הם "תקועים" עדיין בראשית המאה העשרים, עת נושא צילומי האוויר היה בחיתוליו, ומשתמשים בעיקר על מסמכים ועל ראיונות/תחקירים של מרגלים או אנשים שלקחו חלק באירועים [13]. כך, למשל, רובם המכריע של חוקרי מלחמת יום הכיפורים נשענים במחקריהם על ליקוט מסמכים בארכיונים ועל ראיונות עם אנשים שלקחו חלק במערכה או הקשבה להקלטות רשתות קשר. המחקר היה יכול להיות איכותי פי כמה וכמה לו אותם חוקרים היו מעיינים גם בצילומי אויר ומעמתים את דברי המפקדים מול המציאות בשטח כפי שמשתקפת מהצילומים. למיטב ידיעתנו, אין כיום אף לא ספר אחד על המלחמה שמבוסס על צילומי אוויר. זירת הלחימה של יום הכיפורים צולמה מדי יום מספר פעמים על־ידי מצרים, ישראל, ארה"ב וברית המועצות, כך שניתן לקבל תמונה די מדויקת של המהלכים לפני המלחמה ובמהלכה. למרות הפוטנציאל העצום הקיים בצילומים, כמעט איש מהחוקרים לא עושה שימוש בפן אובייקטיבי זה של המחקר. הדברים אמורים לא רק לחוקרים אזרחיים שאין להם גישה לצילומי האוויר של צה"ל, אלא גם לחוקרי מחלקת היסטוריה בצה"ל, שמגבלות סודיות הצילומים לא חלים עליהם. 

 

הסיבות להיעדר השימוש בצילומי אוויר ככלי מרכזי בהערכת המצב הלאומית נדונו בהרחבה בספרי "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת במודיעין הגיאוגרפי" [14]. הן אינן מתודולוגיות, ושורשיהן בהיצמדות לשיטות מחקר שהתיישנו עם הופעת מקור מידע חדש ואובייקטיבי מאין כמוהו. יש לציין כי חוסר הזמינות של צילומי האוויר בקרב קהילת החוקרים באקדמיה היקשה על אימוץ של המתודות החדשות. עד שנות בשבעים של המאה העשרים, בוצעו צילומי האוויר רק בידי חיל האוויר ונשמרו תחת מעטה סודיות מוגזם [15]. בשנת 1972 חלה תפנית, ובארצות הברית ניתן היה לרכוש צילומי לוויין של כל נקודה בגלובוס כמעט [16]. המהפך האמיתי קרה כשקם Googel Earth. יש בו צילומי לוויין באיכות טובה הניתנים לצפייה מכל מחשב ביתי, חינם אין כסף. לצערנו, החוקרים באקדמיה ואיתם העיתונאים והפרשנים לא העריכו נכון את גודל השינוי התפיסתי בכל תהליך המחקר ובדיקת "אמיתויות שונות", ועבודת המחקר נעשית עדיין בשיטות שקבע הרודוטוס "אבי ההיסטוריה" [17]. חוקרי ימינו ממשיכים להשתמש בכלים המיושנים שעמדו לרשותם בראשית המאה העשרים.