אי הנחתת כוחות קומנדו במוצא המזרחי של המעברים עם פתיחת המלחמה מהווה אף הוא סימן מעיד נוסף, שהופיע רק עם פרוץ המלחמה. תוכנית המלחמה המצרית לכיבוש המעברים שהייתה מצויה בידי המודיעין הישראלי, כללה הנחתה זו. היעדר ההנחתה במוצא המזרחי של המעברים היה צריך לאותת לקציני המודיעין במטכ"ל ובפד"מ שחל שינוי ב"דפ"א המעברים" [57] . 

   סימן נוסף לכך שהמצרים זנחו את תוכניתם להגיע למעברים והסתפקו בתוכנית המוגבלת של "הצריחים הגבוהים", יכול היה לספק היעדר הקמתם של מצבורים לוגיסטיים קדמיים של הארמיות בגדה המזרחית של התעלה – לכל אורך ימי מלחמת יום הכיפורים. אסביר את דברי, על־פי הדוקטרינה הסובייטית שיושמה בצבא מצרים, ארמיה המתכננת תנועה לעבר האויב, מקימה מחסנים קדמיים על מנת לקצר את זמני סבב התספוק של הגייסות. כך, למשל, ארמיה 3 הקימה את מחסניה הראשיים לאחר מלחמת ששת הימים ברובייקי (כ־70 ק"מ ממערב לתעלה). כחלק מההכנות למלחמת יוה"כ הקימה הארמיה גם מחסנים קדמיים באזור עגרוד (כ־30 ק"מ ממערב לתעלה) אשר כללו למעלה ממאה דיפונים בהם אוחסנו דלק, תחמושת, שמנים וכו'. על־פי חשיבה זו - המצרים, לאחר שביססו את ראשי גשר הדיביזיוניים בגדה המזרחית של התעלה (יום הע+3), היו צריכים להתחיל לבנות תשתית לוגיסטית בגדה המזרחית, שתאפשר להם לתספק את כוחות הדרג השני של הארמיה המיועדים לבצע את מהלך כיבוש המעברים (הדיביזיות הממוכנות והמשוריינות). והנה לכל אורך ימי המלחמה, כולל גם בעת מתקפת הנפל המצרית ב־14 באוקטובר לא איתרנו בניית תשתית דיפונים או צבירת אמצעים לוגיסטיים של ארמיות השדה [58] בסיני. כל האמור לעיל מאשר את ההנחה כי המצרים הסתפקו בהישגיהם בימים הראשונים של המלחמה. יצוין כי מיד לאחר הסכם ההפרדה הראשון ניגשו המצרים במרץ רב לבניית תשתית שכזו.  

   איש אינו חולק כיום על כך שהמצרים לא התכוננו לחדש את מלחמת ההתשה ושאמ"ן טעה בעניין זה. לעומת זאת, קיים כיום ויכוח בין החוקרים באשר למהות המשימה שהוטלה על צבא מצרים בפתיחת המלחמה. יש הסוברים, כמוני, כי המשימה העיקרית הייתה ביצוע תוכנית "הצריחים הגבוהים", כלומר הסתפקות בכיבוש רצועה של כ־10 קילומטר עד לציר חת"מ הישראלי ואולי בהמשך, כיבוש השטח עד לציר הרוחב [59]. 

   מנגד, יש הכופרים בקיומה של תוכנית "הצריחים הגבוהים" והם סוברים כי "דפ"א המעברים" הייתה המשימה שהוטלה על צבא מצרים אלא שבתוכנית זו הוכנס מרכיב דוקטרינרי לא מוכר במודיעין הישראלי [60]. המושג הוא "עצירה אופרטיבית ממושכת", בדגש על המילה האחרונה. לפי תזה זו, המעברים היו היעד האמיתי של הצבא המצרי ואילו הרצועה של עשרת הקילומטרים שימשה לשתי משימות משנה: להתיש את כוחו של צה"ל במתקפות הנגד שלו ולהתכונן לזינוק השני לכיבוש המעברים. כך למשל, החוקר סא"ל (מיל') אבי שי תומך בגישה זו במאמרו "מצרים לקראת מלחמת יום הכיפורים – מטרות המלחמה ותוכנית המתקפה" [61], הוא טוען שהמתקפה המצרית (הכושלת) ב־14 באוקטובר הייתה השלב השני בביצוע דפ"א המעברים. אולם למתקפה זו ניתנו גם פירושים אחרים, גם בידי החוקרים המצריים [62]. 

   כך או כך, אמ"ן לא צפה לפני המלחמה, ואף לא השכיל להבין כשזו פרצה, כי הצבא המצרי יעצור במקומו לאחר כיבוש רצועה של כ־10 ק"מ למשך 8 ימים. בגלל הכשל של אמ"ן בהבנת אופן הפעולה של צבא מצרים, נקט צה"ל בראשית המלחמה בפעולות שגרמו לשחיקה מיותרת של כוחו. סא"ל יונה בנדמן ז"ל, ששימש כראש ענף מצרים במחלקת מחקר באמ"ן, והיה האחראי על גיבוש דרכי הפעולה, מודה על טעות זו בראיון לאל"מ שמואל גורדון, לאמור: "אי הבנת הנושא של העצירה הייתה טעות בסיסית של המודיעין שלנו בהבנת הדוקטרינה האופרטיבית המצרית, בעצירה זו ניסו המצרים לגרום לנו לשבור את הראש במתקפת נגד. אנחנו לא ידענו על התפיסה של העצירה. לו ידענו על־כך, כל המלחמה הייתה נראית אחרת. למשל, חיל האוויר לא היה עולה על הגשרים, לא היינו ממהרים לצאת למתקפת נגד. היינו נותנים לכוח להתרכז ולא מתקיפים מיד" [63]. לדברי בנדמן יש אולי משמעות מיוחדת לאור העובדה כי הוא סבר שהיעד המצרי היה הגעה למעברים, רק שצה"ל לא איפשר לו את ביצועה של משימה זו. 

   כשלי אמ"ן בהערכת דרכי הפעולה האפשריות של האויב ראויים לבחינה מדוקדקת במערכת המודיעין ובמערכת להכשרת מפקדים בצה"ל. מחד גיסא, מחובתו של הקמ"ן לשקלל את כל המידע שבידיו, ואם הוא מעריך (ללא ביסוס על ידיעות) שהמירב שיכולים המצרים לעשות, זה לכבוש מוצב – אזי עליו לומר זאת, אך עליו להדגיש בפני המפקד כי דפ"א זו נולדה בדמיונו הקודח וכי אין לה תימוכין בשטח. מאידך גיסא, יש לזכור כי המודיעין הוא כלי עזר בידי המפקדים בגיבוש תוכניותיהם. שגיאה של המודיעין אינה מסירה את האחריות מכתפי המפקדים. לכן כישלונות אמ"ן עומדים לפתחם של הפיקוד בצה"ל ושל הדרג המדיני. מפקדים חייבים להבין את "אופן הכנת התבשיל" המכונה עבודת מודיעין. עליהם "לחקור ולדרוש היטב" את הקמ"ן העומד לפניהם ורק אז לאשר או לדחות את הדפ"אות שמציג הקמ"ן. אגף המטה חייב לקבוע דפוסי הצגת נתוני מודיעין בפני מפקדים, כך שיהיה להם ברור מה ידוע לקמ"ן ומה הוא רק מעריך. יש להטמיע בצה"ל באמצעות מערכת ההדרכה בכל הרמות את אחריותו של המפקד לדפ"א שמשמיע הקמ"ן. כמו־כן יש להגיע לכלל הבנה ברורה שיש הבדל תהומי בין קמ"ן יחידה צבאית שכול מעייניו נתונים לנושא הצבאי, לבין ראש אגף המודיעין העומד בו זמנית מול מטכ"ל ומול ממשלה. ההבדל חייב להתבטא גם במסלול ההכשרה/קידום של בכירי אמ"ן. 

 את כשלי צה"ל בהערכת הדפ"א המצרית במלחמת יום הכיפורים היטיב לבטא האלוף (מיל') ישעיהו גביש, באומרו [64] : ..."אני רוצה להעיר שתי נקודות. האחת ...: המודיעין צריך לתת לא רק הערכה: "תהיה מלחמה או לא תהיה מלחמה", או: "זה תרגיל או לא תרגיל" גם כשיש לו ידיעות, אלא לתת הערכה על דרכי פעולה אפשריות של האויב"...[המודיעין היה צריך להציג] ..."את התוכנית המצרית האומרת 'נשענים על טילים ולא מסתבכים עם חיל האוויר הישראלי בעומק', כל האלטרנטיבות האלה או את האפשרויות האלה המודיעין לא הציג! אנחנו צריכים להכניס לנו לראש שהמודיעין לא יכול להסתפק רק במתן ידיעות ואינפורמציה או בהערכה כוללת כזו כן תהיה מלחמה או לא תהיה מלחמה. הערה שנייה: אי אפשר לשחרר את הפיקוד מהערכת מצב ואסור לנו לסמוך על זה שהמודיעין ייתן לנו את הפיתרון! העובדה היא שכולם נשענו על הערכת המודיעין וזו שגיאה חמורה ביותר ואם אפשר ללמוד מהמלחמה הזו, קדימה, זה אומר - המודיעין הוא כלי עזר נוסף, הוא איננו תחליף להערכת המצב של המפקד מהרמטכ"ל ועד למטה."... 

   אני סבור שכשלי אמ"ן בחיזוי דרכי הפעולה האפשריות נובעים ממספר גורמים. אחד מהם הוא שקביעת הדפ"א של האויב נעשתה ב"מטבחון מצומצם", שכלל רק את הענפים סוריה ומצרים (ענפים מספר 5 ו־6 באותם ימים) וראש מחלקת מחקר (התואר של ראש חטיבת המחקר באותם ימים). 

   לאנשים שלא צמחו "בערוגות של אמ"ן", אסביר כי הענפים אלה נשאו אמנם באחריות לגיבוש הערכת המצב, אבל ענפים אלה עסקו בעת ההיא, רק בחלק מהמרכיבים את הערכת המצב. נושאים כגון: הקרקע והשפעותיה על דרכי הפעולה האפשריות לאויב; התשתית הצבאית והאזרחית בארצות ערב; היכולות הטכניות של אמל"ח האויב והכלכלה בארצות ערב - היו באחריותם של ענפים אחרים במחלקת מחקר. ראשי הענפים סוריה ומצרים היו חייבים לשתף את יתר הגורמים באמ"ן בבואם לגבש את הערכת המצב, אבל הם לא עשו כן! כך למשל, סא"ל צביקה שילר ז"ל – מי שהיה ראש ענף 1[65] במלחמת יום הכיפורים – כותב בלקחי המלחמה את הפסוק הבא: ".... ענף 1 חש והתריע לפני המלחמה, בעת המלחמה ולאחריה שמחלקת מחקר מבודדת את נושא השטח מנושא המערך עד כדי קיום דיונים בעת המלחמה, בנושאים חשובים - כגון הערכת דרכי פעולה אפשריות של האויב - ללא שיתופנו בדיון. אנו סבורים שהיינו עשויים לתרום להערכה"... (הדגשים שלי. א.ד.). 

אחרי שניתחתי את כשלי אמ"ן בקביעת הדפ"א של האויב, אמנח מקצת מכשלי אמ"ן במתן מודיעין לגייסות משפרצה המלחמה.

   אמ"ן לדורותיו, עד לשנת 1990 לפחות, הקדיש את רוב משאביו לשאלות מלחמה ושלום, אך לא ניצל את הפוטנציאל של המקורות האיסופיים שעומדו לרשותו, כדי לחקור ולהבין את מערכות התשתית בארצות ערב, כגון: יעדי תורפה אסטרטגיים, מערכת הפיקוד והשליטה, מערך ההתבצרות והדוקטרינה שעומדת מאחריו. 

   מחקר מערכות התשתית, לו התבצע כהלכתו, יכול היה לסייע רבות הן להשגת התרעה, והן לצורך השבחת בנק המטרות הצה"לי כהכנה למלחמה הבאה אם תבוא. דעתה של צמרת אמ"ן ומחלקות המודיעין בפיקודים המרחביים, לא הייתה נתונה [66] להקצאת די משאבים לעיבוד המודיעין שנאגר בארכיוניה, ולהפצתו לצרכנים הפוטנציאלים (חיל־אויר, חיל־ים, עוצבות השדה). הכשלים רבים מלהימנות, אסתפק בשלוש דוגמאות: 

בראשית 1973 נודע לאמ"ן כי בג'בל אחמר שבדרום קהיר, הוקם מחנה אוהלים גדול ובו ציוד המאפיין יחידת טילי קרקע־קרקע סקאד B. הציוד כלל מספר קטן של רכבי שיגור וטילים (תרגול?), וכן מעט ציוד עזר נלווה כגון רכבי מנוף וכיו"ב. במקביל הגיעו ידיעה/ידיעות ממקורות נוספים שמתוכן עלה כי ברית המועצות סיפקה למצרים ציוד תקני לחטיבת טילי קרקע־קרקע סקאד. באמ"ן הסיקו שהמחנה בג'בל אחמר הוא בסיס הקבע של חטיבת טילי הקרקע־קרקע המוקמת בצבא מצרים. מתוך פרסומים שונים היה ידוע כי חטיבת טילי סקאדB בברית המועצות, כוללת לפחות 9 משגרים וציוד עזר רב [67]. אמ"ן לא ידע לומר האם מצרים קיבלה משגרים נוספים על אלה שבמחנה והיכן הם מאוחסנים, כמו כן למיטב זכרוני לא ידע אמ"ן כמה טילים התחייבה ברית המועצות לספק למצרים. וכמה מהם סופקו בפועל, והיכן הם מאוחסנים.  

   תא"ל אריה שלו ז"ל [68], בתפקידו כראש מחלקת המחקר באמ"ן, לא קיים דיון באשר למשמעות האסטרטגית הנובעת מהימצאות נשק זה בידי מצרים. הוא מצר על כך מאוד, כי על־פי השקפתו היה עליו להבין אז כי טילים אלו מאפשרים לתקוף את העורף בישראל, ובכך התקיים למעשה התנאי של סאדאת שמצרים לא תצא למלחמה מבלי שיהיה בידה אמצעים לתקוף את העורף הישראלי. תנאי זה היה אבן הראשה בקונספציה של אמ"ן שגרמה לכישלונו באי מתן אתרעה למלחמת יום הכיפורים.

   אמ"ן לא רק שלא עסק במשמעויות האסטרטגיות של טילי הסקאד אלא גם לא דן בהשלכותיו המבצעיות על צה"ל ועל העורף הישראלי. אמ"ן לא סיפק למערכת האג"מית נתונים/הערכות לשאלות כגון: כמות הטילים ומקום אחסונם, המיקום האפשרי של עמדות השיגור והמאפיינים שלהם - על־מנת שגורמי המודיעין המופקדים על בנק המטרות יוכלו לאתרם בבוא העת. למיטב ידיעתי, דיון בשאלות אלה לא התקיים, אף לא שנים לאחר מכן. 

   כשנפתחה המלחמה והייתה הרגשה של משבר רציני ברמת הגולן, החליט המטה הכללי על תקיפות מטרות אסטרטגיות בעומק סוריה. ההצלחה הייתה רבה [69], ובדיון מטכ"ל שהתקיים לאחר מכן, הוצע לתקוף גם בעומק מצרים. במדור מצרים בענף 1[70], הוכנה ערכת יעדים שהוצגה בפני שר הביטחון, משה דיין ז"ל. זמן קצר לאחר מכן הגיע לממשלה איום מסאדאת: "עומק תחת עומק" [71], כלומר היזהרו מלתקוף את עורף מצרים, משום שיש לאל ידי להחזיר לכם מנה אחת אפיים. ממשלת ישראל לקחה את האיום ברצינות ולא תקפה ולו גם מטרה אחת בעומק מצרים [72]. לא ידוע לי על דיון כלשהו באמ"ן שבחן את האיום של סאדאת, את משמעותו על העורף הישראלי והאם ניתן לפגוע בשיגור הטילים אם סאדאת יחליט בכל זאת לתקוף את העורף בישראל. 

   אני סבור [73] כי בעת מלחמת יום הכיפורים כמות הטילים שבידי מצרים הייתה זעומה וכי סאדאת איים על ישראל באקדח ריק. לדעתי סאדאת שינה את החלטתו האסטרטגית להתנות את יציאתו למלחמה בקבלת נשק שיאפשר לפגוע בעורף הישראלי והחליט לצאת למלחמה "עם מה שיש" ובכל מחיר – גם במחיר אפשרי של היפגעות העורף המצרי. גם אם אני טועה ולסאדאת אכן היו טילים שסיכנו את העורף בישראל, המחדל המתמשך של אמ"ן בחוסר הניסיון לאתרם, להעריך את כמותם ואת הנזק האפשרי מהם למדינת ישראל, הייתה לרועץ למדינת ישראל בזמן המלחמה, לפניה ואף שנים לאחריה. ישראל לא השכילה להבין כי כבר בראשית שנות השבעים, נפלה ההחלטה ברוב ארצות ערב להצטייד בטילי קרקע־קרקע ארוכי טווח המאיימים על העורף בישראל [74]. 

  ערב פתיחת מלחמת יום הכיפורים הייתה בידינו תמונה סבירה של מערכת הפיקוד והשליטה בשגרה על כוחות היבשה בצבא המצרי, לעיתים עד לרמת מוצב פיקוד בחטיבות הערוכות במרחב תעלת סואץ. מידע זה היה בעל ערך רב לוּ תקפנו את צבא מצרים במתקפת פתע, עת הוא היה ערוך בהיערכות השגרה שלו, או במתאר של חידוש מלחמת ההתשה. הבעיה התחילה כאשר היוזמה לפתיחת מלחמה כוללת הייתה בידי צבא מצרים. במצב זה דילגו המפקדות למוצבי פיקוד חלופיים שהוכנו לכך מבעוד מועד. מוצבי פיקוד אלה היו שוממים בכל ימות השנה, דבר שהיקשה מאוד על איתורם. 

   לפני מלחמת יום הכיפורים לא איתר אמ"ן את כל מוצבי הפיקוד החילופיים ולא ידע כי הדוקטרינה המצרית גורסת שהדילוג למוצבי הפיקוד החלופיים נעשה מראש. הוא שיער שהדבר ייעשה רק לאחר שמוצב הפיקוד העיקרי בשגרה נפגע. יוצא, איפוא, שגם אם איתרנו לפני המלחמה מוצבי פיקוד - לא תמיד ידענו את ייעודם המדויק ואת מועד איושם. בפתיחת המלחמה לא ידענו היכן מצויים מוצבי הפיקוד הבאים (רשימה חלקית): 

• ה"בור" המצרי ("מרכז 10") ממנו ניהל המטכ"ל המצרי את המלחמה ובו שהה לעיתים סאדאת [75]. 

• משל"ט חיל האויר [76]. 

• מוצב הפיקוד העיקרי של ארמיה 2 [77]. 

• מוצב הפיקוד הקדמי של ארמיה 3 [78].

במאמר זה פרסתי את דעתי על תחומי האחריות של אמ"ן ומערך מודיעין השדה בצד התפקודי שלהם ב"מכונת המלחמה" הכללית. הצגתי את ההבדל בין שני חלקי ה"מודיעין", את הקשרים, קווי התפר והאינטראקציה ביניהם, תוך שימת דגש על עבודת המודיעין וכשליו להנגיש לצה"ל מודיעין איכותי, כדי להקל עליו להכריע את אויביו.

   לאמ"ן, כמשרתם של שני אדונים, יש משימות גדולות, חשובות, וקשות מעבר למתן התרעה והערכה של סבירות המלחמה. אני מודע לכך שבעיני הציבור הרחב, הקובע בסופו של דבר במדינה דמוקרטית, תפקידו של אמ"ן מתמצה כביכול, בשני הנושאים האלה. לאמ"ן, בתוקף תפקידו כקמ"ן של ממשלת ישראל היו גם כשלים בהבנת המהלכים המדיניים של ארצות ערב והמעצמות המעורבות בסכסוך, ובראשם כשל מהותי בהבנת מקומה של ברית המועצות. כשלים אלה לא פורטו במאמר זה.

   אחזור ואדגיש את כשלי אמ"ן בתוקף תפקידו כקמ"ן של הצבא. עבודת המודיעין הצבאי ברמת המטכ"ל מושתתת על שלושה יסודות: 

• דפ"א: ניתוח נכון של הנחיות הדרג המדיני של האויב (הרקע הפוליטי של המנהיג ואילוציו המדיניים), דרכי הפעולה האפשריות של האויב למימוש הנחיות הדרג המדיני, והיכולת לבצען בהיבטי סד"כ ואמל"ח. מידע זה הוא המפתח לבניין הכוח של צה"ל ולהכנת תוכניותיו המבצעיות.

• התרעה: ממתי האויב מוכן לבצע את תוכניותיו, ובמידת האפשר אף לחזות מתי הוא מתכנן לבצע את תוכניותיו. הציפייה מגוף מודיעיני כי ייתן אתרעה למועד פתיחת מלחמה היא בגדר משאלת לב ששירותי המודיעין בצבאות העולם כשלו בה לכל אורך ההיסטוריה [91]. הדרך הבטוחה היחידה לדעת מתי תפרוץ מלחמה היא ליזום אותה בעצמך...

• מודיעין בעת מלחמה: איתור מהלכי האויב, קרוב ככל האפשר להתרחשותן (משך זמן הדרוש למודיעין לאתר את מהלכי האויב ולדווח על כך לכוחותינו הוא מרכיב מרכזי בעבודת המודיעין במלחמה), והצבעה על נקודות תורפה לשיבוש מהלכיו.

אמ"ן כשל בשלושת המרכיבים הנ"ל, אך הכיר רק בכישלונו בנושא ההתרעה. 

    מרבית הדשים במחדל אי מתן האתרעה לצה"ל תולים את הכישלון בשיכרון הכוח של ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. מי שסובר כך, אומר למעשה כי כיום, שנים רבות מאז שצה"ל לא הכה את אויביו מכה ניצחת, סכנה זו חלפה מן העולם. לטעמי שכרון הכוח הוא רק אחד מגורמי הכישלון; ולכן הסכנה לא חלפה מן העולם. אי מתן האתרעה מאיים כיום פחות על מדינת ישראל, מכיוון שהדרג המדיני וראשי הצבא, למדו להטיל ספק בקביעותיו הנחרצות של אמ"ן, ומכיוון שאמ"ן למד להתנסח בפחות יהירות ויהסס כיום לקבוע את קביעותיו בנחרצות גורפת. בעקבות כישלונו, אמ"ן נקט בצעדים שונים שיצמצמו בעתיד את האפשרות שישגה באי מתן אתרעה במועד. הצעדים הללו הם בכיוון הנכון, אך אינם מספיקים ואינם מטפלים בבעיות היסוד של מערך המודיעין. חלק מהצעדים שננקטו בעקבות הכישלון במלחמת יום הכיפורים התמוסס במשך השנים, וחבל. על אף האמור לעיל, אני מסכים לקביעה שאמ"ן לאחר יום כיפור הוא טוב יותר. 

   מרבית הכשלים הנוספים שמניתי ושלא מניתי במאמר זה חזרו על עצמם גם במלחמות שלאחר יום הכיפורים. אני סבור שמזעור הכשלים מחייב שידוד מערכות הן באמ"ן והן בהכשרת מפקדים בצה"ל בכל הקשור ביחסי קמ"ן - מפקד. לדעתי יש צורך בשינוי מבני באמ"ן שעיקרו בניה מחדש של הזירות בחטיבת המחקר לזירה צבאית, מדינית, תשתית. השינוי הארגוני עשוי לקדם את המחקר הצבאי באמ"ן ולגרום לאיזון טוב יותר בין חובת אמ"ן לגיבוש הערכת המצב הלאומית לבין לחובתו לשמש כקמ"ן הרמטכ"ל המכין את צה"ל למלחמה ומספק לכוחות הלוחמים מטרות איכות בעת שזו פורצת. 

   הייתי רוצה להאמין שכל מה שכתבתי לעיל הוא נחלת העבר, וכיום המצב טוב יותר. אך רבותי לימדוני להיות ספקן. 

[1]. שלו, אריה. כישלון והצלחה בהתרעה. תל אביב: מערכות, 2006. עמוד 276.

[2]. שם. עמוד 299.

[3]. מבין הבודדים שהשמיעו דעה שונה ראוי לאזכור רס"ן יעקב רוזנפלד, ראש המדור הצבאי בענף מצרים, שאמר באותו הדיון: "הנקודה המרכזית בחוסר הראיה שלנו, שלא הכרנו מספיק טוב את הצבא המצרי".

[4]. בזירה המצרית קיים עושר של מידע אמין המבוסס הן על שפע מסמכי השלל שנפלו בידינו והן על מסמכים מגנזך המדינה שהועמדו לרשות הציבור. מידע זה מאפשר לבסס את טיעוני. אבל אני סבור כי כשייפתחו הארכיונים של אמ"ן בזירה הסורית ימצאו גם שם כשלים לא מעטים שטרם נחשפו לציבור ואמ"ן אינו עוסק בתיקונם.

[5]. נקדימון, שלמה. סבירות נמוכה. תל אביב: רביבים, 1982 (עמוד 93).

[6]. שם

[7]. מאמר זה אינו עוסק בחזית הסורית.

[8]. בתאריך 20/05/71 התקיימה פגישה בין תת מזכיר המדינה האמריקאי ג'וזף סיסקו לבין ראש אמ"ן דאז, אלוף אהרון יריב. בפגישה זו הציג יריב בפני האורח את האופציה הצבאית המצרית בשתי חלופות:

      1. מאמץ צליחה מקיף של התעלה שמטרתו עשויה להיות כיבוש חלק מסיני. מהלך זה הוערך כפחות סביר (הדגשה שלי א.ד) בשלב ראשון, בשל הסיכונים הכרוכים בו.

      2. סוג משופר של מלחמת התשה שתכלול גם תקיפות אוויריות, פשיטות קומנדו מהיבשה, מהאוויר ומהים ואף תפיסת שטח/מאחז בשטחנו לפרק זמן מוגבל. אם מהלך כזה יצלח בידי המצרים , הם עשויים לחשוב על מהלך צליחה נרחב בשלב מאוחר יותר. הציטוט מתוך מאמרו של אל"מ (מיל') מאיר בוימפלד, פורסם בביטאון יוצאי קהילת המודיעין "מבט מל"מ" גיליון 64 אוקטובר 2012.

[9]. ברצועה זו מצויים שדות הנפט שכבש צה"ל במלחמת ששת הימים ושדה נפט ימי חדש 'בלעים' שהתגלה ופותח על־ידי ממשלת ישראל ואשר הוערך בזמנו כבעל פוטנציאל גדול.

[10]. בינואר 1968 גיבש רמטכ"ל צבא מצרים תוכנית מבצעית לכיבוש כל סיני שכונתה "מבצע 200". לאחר מכן הוחלפה תוכנית זו בתוכנית מבצע לכיבוש סיני בשלבים, שכונתה "גרניט". גם לתוכנית זו יצאו עדכונים שונים. עם עליית סאדאת לשלטון בספטמבר 1970 גובשה תוכנית "גרניט 2" שעסקה בפרוטרוט בכיבוש סיני עד למעברים, וכיבוש יתר סיני נותר ללא פירוט מבצעי. כאשר דיברו באמ"ן על "תוכנית המעברים" התכוונו ל"גרניט 2".  

[11]. שזאלי, סעד אלדין. "חציית התעלה". תל אביב: מערכות, 1987.

[12]. באזור חטא'טבה שממערב לקהיר הוקם מתקן אימונים שבו תעלת איברהימיה דימתה את מכשול תעלת המים המתוקים וזרוע הרוזטה של הנילוס דימתה את מכשול תעלת סואץ.

[13]. ראה מאמר "גילוי בתי העלמין הצבאיים במצרים" דקל, אליהו. "מודיעין תלוש מהקרקע". תל אביב: אלי דקל ספרים 2010. עמ' 30

[14]. שם, עמ' 151.

[15]. בראיון מוקלט שקיימתי עם ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, בתאריך 11/03/2013 שאלתיו שאלה זו והוא אישר כי לא היה באמ"ן מידע על כך שהמצרים מתכננים את חידוש ההתשה. לדבריו, הגיע אמ"ן לדפ"א זו מניתוח דרכי הפעולה האפשריות של המצרים.

[16]. ראש אמ"ן, אלי זעירא, כותב בספרו "מלחמת יום כיפור מיתוס מול מציאות" ידיעות אחרונות 1993 עמוד 68, כי ב־16/04/1972 העביר אמ"ן לשר הביטחון, לרמטכ"ל, לראש מחלקת המבצעים באג"מ ולפיקוד דרום את תוכנית המתקפה המצרית על התעלה, מפורטת לפרטיה. המסמך כלל 40 מעמודים. בספר מפורטים עיקרי המסמך.

[17]. המצרים אמנם קיבלו לפני המלחמה מטוסי מיראז' וחטיבת טק"א SA-6 , אך לא היה די בכך כדי לאפשר את ביצוע תוכנית המעברים.

[18]. מעיון בספרו של שאזלי "חציית התעלה". (תל אביב: מערכות, 1987) - מי ששימש כרמטכ"ל צבא מצרים במלחמת יום עולה כי למצרים יש זיכרונות מרים מתקיפות צה"ל בעורף מצרים במלחמת ההתשה. 

[19]. שלו, אריה. כישלון והצלחה בהתרעה. תל אביב: מערכות, 2006. עמוד 64.

[20]. שם

[21]. אם משום שלברית המועצות לא היו בעת ההיא מטוסים העונים לדרישה המצרית ואם משום שסאדאת חש שהסובייטים "גוררים רגליים" בהספקת טילי קרקע־קרקע מסוג סקאד.

[22]. מתוך ראיון שקיימתי עם אל"מ (מיל') יעקב (ינקיל) רוזנפלד בתאריך 06/01/2015.

[23]. יצוין עוד כי לברה"מ היו כמויות אדירות של טנקי T-62 (עד 2000 יחידות), אך הרוסים לא היו מרוצים מהם ומשנת 1967 הם הוחלפו בטנקי T-64. טנקי T-55 נחשבו ללא מודרניים, אך טובים, אמינים וזולים. הדגמים המתקדמים שלהם פותחו אפילו ב־1983! (הערתו של מיכאל ברונשטיין, על סמך המקורות ברוסית).

[24]. בדו"ח של אמ"ן מחקר "סיכום עוצמה חודשי" מתאריך 01/10/1973 נאמר ..."טנק T-34 בצבא מצרים. במצאי 558 טנקים מתוכם 435 בשרות פעיל"... 

[25]. במהלך דיון שהתקיים בתאריך 08/10/1973 בשעה 09:15, בין הרמטכ"ל לשר הביטחון נכנס ראש אמ"ן ועדכן את נתוני סד"כ האויב שחצה את התעלה בגזרת ארמיה 3. שם נאמר בין היתר ..."וכן 2 דיביזיות החי"ר שבכל אחת מהן כ־100 טנקים לפי התקן... הטנקים של דיביזיות החי"ר לא יהוו בעיה, שכן הם מסוג T-34"... גולן שמעון. מלחמה ביום הכיפורים. בן שמן: מודן (מערכות) 2013. עמוד 479.

[26]. המונח "עצירה אופרטיבית ממושכת" לא מופיע בתו"ל המצרי, אך לא מצאתי שם טוב ממנו למצב שבו הכוחות עוצרים במקומם ומחכים שהאויב יתיש עצמו בניסיונות להבקיע את מערך ההגנה.

[27]. כינוי של רצועת החוף המערבי של חצי האי סיני בו מצויים שדות הנפט: ראס סודר; אבו רודס ובלעים.

[28]. חלק זה בתוכנית בעייתי, שכן הכוחות המבצעים אותו אינם מוגנים על־ידי מערך ההגנה האווירית המאסיבי המצוי בגזרת התעלה

[29]. בפועל בדיביזיות החי"ר היו רק 97 טנקים, הסיבה היא שגדודי הטנקים בחטיבות הדיביזיה מנו עדיין 22 טנקים בלבד. על־פי שיחה עם קצין הפענוח (כיום סא"ל מיל') שלמה בן יוסף.

[30]. חטיבה 25 וחטיבה 15 שריון.

[31]. חטיבה 24 מדיביזיה 23 וחטיבה 22 מדיביזיה 6.

[32]. חטיבת שריון 14 מדיביזיה שריון 21.

[33]. גורמי המודיעין התווכחו ביניהם, האם הרמפות ישמשו רק לטילי נ"ט או שגם טנקים יעשו בהם שימוש. הוויכוח הוכרע בגיחת הצילום שבוצעה ערב מלחמת יום הכיפורים בה הובחן, זה לראשונה, ב2-3 טנקים למרגלות כל רמפה. 

[34]. המבנה הטופוגראפי של תעלת סואץ יוצר באזור אגם תמסח עומק נוסף של מספר קילומטרים, כך שדיביזיה חי"ר 16 המצרית "זכתה" לתוספת עומק.

[35]. על פי הדוקטרינה הסובייטית, רוחב החזית של דיביזיית חי"ר אינו עולה על 10 ק"מ.

[36]. סדר הכוחות של דיביזיית חי"ר מצרית מונה בסך הכול שלוש חטיבות, (שתי חטיבות חי"ר וחטיבה ממוכנת). הערכות האידיאלית להגנה היא בשיטת 'שתים לפנים' – כלומר שתים מחטיבות הדיביזיה נערכות בקו המגע עם האויב והחטיבה השלישית נערכת בעורפן ומשמשת כקן הגנה שני וככוח התקפות נגד למקרה שקו ההגנה הראשון נפרץ. בשיטת ההגנה של 'שתים לפנים' רוחב החזית של הדיביזיה אינו עולה על 10 קילומטר. בשיטת 'שלוש לפנים' כל חטיבות הדיביזיה נערכות בחזית מערך ההגנה, כך שתיתן להחזיק ברוחב חזית של כ- 15-20 קילומטר.    

[37]. הנחיית הרמטכ"ל המצרי – מרץ 1973 מתוך ספרו של דני אשר "לשבור את הקונספציה"

[38]. ראה מאמר סא"ל (מיל') יוחאי שקד "מערכות" גליון 373 נובמבר 2000. 

[39]. על־פי ספרו של גולן שמעון. מלחמה ביום הכיפורים עמוד 249. ישנה בעיה בקביעת השעה המדויקת בה הגיע הדיווח. לטענת סמנכ"ל המוסד הידיעה הגיעה ב־6 באוקטובר בשעה 02:40 אחרים טוענים שהיה זה מאוחר יותר.

[40]. גולן, שמעון. מלחמה ביום הכיפורים. בן שמן: מודן (מערכות) 2013. עמוד 249

[41]. שם. עמוד 267 (צילום מקורי שלדף מספר 1 בלקט מופיע בספרם של ברגמן רונן ומלצר גיל. זמן אמת. תל אביב: משכל עמוד 45.  

[42]. בראיון שקיימתי עם ראש המדור הצבאי בענף מצרים באותם ימים, אל"מ (מיל') יעקב (יניקיל) רוזנפלד, הוא אישר קביעה זו.

[43]. גולן, שמעון. מלחמה ביום הכיפורים. בן שמן: מודן (מערכות) 2013. עמוד 268.

[44]. בר יוסף. אורי. הצופה שנרדם: זמורה – ביתן. עמוד354.

[45]. דו"ח ועדת אגרנט עמודים 1237-1267

[46]. דיון הערכת מצב בחדר הרמטכ"ל בשעה 21:30 בו הביא ראש אמ"ן ידיעה מודיעינית מהימנה, לפיה המשימה היא להגיע לעומק 12 ק"מ, להתבסס שם "וזה הסוף". ראש אמ"ן ניתח ידיעה זו ולא שלל את האפשרות כי זה למעשה רק השלב הראשון ואחר כן יועברו הדיביזיות הממוכנות והמשוריינות לביצוע המשך המשימה. גולן, שמעון. מלחמה ביום הכיפורים. בן שמן: מודן (מערכות) 2013. עמוד 519

[47]. שם, עמוד 603

[48]. זמיר, צבי. בעיניים פקוחות. אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן, דביר. 2011

[49]. להלן הציטוט ..."הוא אמר לי שהיא (המלחמה. א.ד.) תפרוץ למחרת ב־6 לחודש...ותתנהל על־פי התוכנית שאתם יודעים עליה ...וציין שעדיין לא ברור אם יתבצע גם השלב השני של המתקפה, שיכלול את המשך ההתקדמות לקו המעברים בסיני, מעבר לעשרת הקילומטרים הראשונים. יש על כך מחלוקת, אמר, וההחלטה תתקבל רק לאחר סיום השלבים הראשונים של חציית התעלה וההגנה מול התקפות הנגד הישראליות הצפויות". זמיר, צבי. "בעיניים פקוחות". תל אביב: זמורה ביתן, 2011, עמוד 148

[50]. הדברים נאמרו במסגרת יום עיון בנושא "מודיעין והפתעות אסטרטגיות" שיזמה העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית שהתקיים בסמינר אפעל בתאריך 22/09/2011

[51]. בראיון מוקלט שקיימתי איתו בתאריך 11/03/2013. שמור בארכיון המחבר. 

[52]. תא"ל אהרון לברן, ששימש כעוזרו של רמ"ח מחקר באמ"ן, טען ביום עיון של קהיליית המודיעין שהתקיים בתאריך 27/06/2012, שלאמ"ן לא הגיעה שום ידיעה ממקור רציני על קיומה של התוכנית. גם מי ששימש כרמ"ח היסטוריה בצה"ל, אל"מ בני מיכלסון, טען ביום עיון שהתקיים בסמינר אפעל בתאריך 22/09/2011, שממחקר מקיף שערך סא"ל יונה בנדמן עבור מחלקת היסטוריה עולה כי התוכנית לכיבוש מוגבל של 10 ק"מ, נודעה לנו לאחר מלחמת יום הכיפורים מפי כותבים מצריים שניסו לתרץ את כישלונו של צבא מצרים להגיע למעברים. לדברי מיכלסון, יונה בנדמן לא מצא כל תימוכין לתוכנית זו בחומר שלל ובחומרי מודיעין שעמדו לרשותו. צבא מצרים תיכנן במלחמת יום הכיפורים לבצע את תוכנית "גרניט 2", אך צה"ל לא אפשר לו זאת.  

[53]. נכתבה על־ידי קצין מחקר השטח בענף 1, סרן אבי הימלבלאו, וראש מדור מצרים, רס"ן אברהם טל. 

[54]. פרוט הפרשה ראה בספרי "מודיעין תלוש מהקרקע" (עמוד 151).

[55]. שולחן חול הוא דגם תלת ממדי של זירת לחימה. הדגם משמש לתכנון ולתדרוך תדרוך מפקדים בביצוע משימתם. חומר הגלם ממנו עשויים דגמים אלה הוא לרוב חול ומכאן שמם 'שולחן חול'. 

[56]. מלקטי המודיעין של אמ"ן ופד"מ, שפורסמו על־ידי ועדת אגרנט עולה בבירור כי לפחות עד לתאריך 9 באוקטובר שעה 02:00 לא הבינו במחלקת המודיעין בפיקוד דרום ובאמ"ן מחקר כי ערב המלחמה תגברו המצרים את כל דיביזיות החי"ר בחטיבת שריון. עקב חוסר הבנה זה, כאשר אותרו תנועות יחידות שריון שאינן אורגניות לדיביזיות החי"ר פורשו תנועות אלה כתחילת מהלך משוריין לכיוון המעברים.

[57]. כוחות הקומנדו של ארמיות השדה הופעלו בעיקר בקדמת המערכים של דיביזיות החי"ר. רק ברצועת הנפט שבדרום סיני הם פעלו בניסיון להשתלט על שטח.

[58]. כמובן שהכוחות שביצעו את כיבוש רצועת 10 הקילומטרים העבירו את הדרגים הלוגיסטיים האורגניים שלהם לגדה המזרחית. כוונתי להעברת הדרגים של הארמיה – כלומר בנית מחסנים קדמיים של הארמיות בסיני, והפיכתם של המחסנים הקדמיים בגדה המערבית למחסנים העיקריים.

[59]. תא"ל דני אשר בספרו "לשבור את הקונספציה" (מערכות, תל אביב, ספטמבר 2003) תומך עקרונית בגישה זו.

[60]. גם בצבא הרוסי הייתה "תורה שבכתב" ו"תורה שבעל-פה" גמישה בהרבה. קשה לדעת מה בדיוק העבירו הרוסים לתלמידיהם המצריים, אך היה להם ניסיון עשיר בניהול מערכות הגנה והתקפה מסוגים שונים בהתאם לנסיבות משתנות. לא הכול התאים לצבא המצרי ולמלחמה כפי שתכנן סאדאת, אבל משום פנים אין לזלזל ביכולת המצרים ללמוד מניסיון אחרים ומניסיונם (הערה של הד"ר מיכאל ברונשטין).

[61]. מערכות, גיליון 250 יולי 1976. "אבי שי" הוא שמו הספרותי של סא"ל יונה בנדמן. 

[62]. ראה מאמרו של אל"מ אברהם אילון ב"מערכות" גיליון 266 מנוב' 1978. ביו היתר מביא המחבר ציטוט מדברי שר המלחמה המצרי אימעיל עלי בראיון אשר העניק לחסנין הייכל בשלהי מלחמת יום הכיפורים לאמור ... "כשהרגשתי כי אילצנו את האויב למשוך חלק מכוחותיו היבשתיים הפועלים בחזית הסורית, ולהעתיק את המאמץ של חיל־האוויר שלו מאותה גזרה אל גזרתנו, העדפתי לחזור לראשי הגשר כדי להופכם לסלע, עליו יתנפצו התקפות הנגד של האויב"...

[63]. הראיון עם יונה בנדמן שהתקיים ב־28/06/1998 מצוי באוסף האישי של שמואל גורדון ומצוטט בספרו "30 שעות באוקטובר" ספרית מעריב תל אביב 2008. עמוד 202.

[64]. הדברים נאמרו בסמינר אפעל בתאריך 04/11/2011 במסגרת יום עיון בנושא "בין ששת הימים ליום הכיפורים"

[65]. ענף 1 עוסק בשטח וביעדי התשתית האסטרטגית בארצות ערב.

[66]. באוקטובר 1997 יצאה ע"י מחצ"ב סקירה מקיפה הנושאת את השם "שימוש ואי שימוש במודיעין". הסקירה, שנכתבה על־ידי ד"ר עמוס קובץ, מביאה , בין יתר הגורמים לכך שלא נעשה שימוש במודיעין את העובדה שהמוצרים הם מסורבלים ולא מתאימים למשתמש. בסקירה מסופר בין היתר שלקראת מלחמת שלום הגליל הוכן מידע מפורט אך זה נארז בתיקים גדולים ומסורבלים שאותם אי אפשר היה להכניס לטנקים ולנגמ"שים, כך שמרבית החומר סיים את חייו כשהוא מונח על רצפת הרק"מ מכוסה בציוד, ונשכח מהעין ומהלב...   

[67]. חטיבת סקאד מונה לפחות 250 כלי רכב מסוגים שונים. הדבר פורסם בגיליון 216 של בטאון מערכות שיצא לאור ביולי 1971 (מאמר של סא"ל פרויקה עמ' 13) 

 [68]. שלו, אריה. כישלון והצלחה בהתרעה. תל אביב: מערכות, 2006.

 [69]. קצין בכיר מאוד בצה"ל טען, בדיון סגור, כי תקיפות אלה עצרו למעשה את התקיפה הסורית ברמת הגולן. 

 [70]. ענף 1 היה הענף לחקר השטח במחלקת מחקר. בין עיסוקיו של ענף זה הוא היה מופקד על הכנת "בנק היעדים" המטכ"לי.

[71]. המחבר זוכר כי איום שכזה הגיע לידיו בעת שירותו באמ"ן מחקר, אך אין בידו מסמך המאשש את זכרונו. בשנת 2009 קיים המחבר פגישה עם סא"ל שמעון גולן ממחלקת היסטוריה בצה"ל שנדרש לנושא, גולן טען כי האיום של סאדאת ניתן בנאום שנשא בפני מועצת העם המצרי ב־16 באוקטובר. גולן לא המציא למחבר מסמכים לאשש את דבריו. לימים פורסם המאמר ב"מערכות"

[72]. למעט שדות תעופה שנתקפו בכל מהלך המלחמה.

[73]. הנושא נידון בהרחבה בספרי "מודיעין תלוש מהקרקע".

[74]. מצרים הקדימה את כל ארצות ערב וכבר בראשית שנות הששים פעלה להגשמת תכנית לפיתוח ולייצור מאות טילי קרקע־קרקע.

[75]. לפני המלחמה איתרנו את הבונקר, ועקב גודלו שיערנו כי ישמש פונקציה חשובה. עוד שיערנו כי קיימת אפשרות שהאתר ישמש את המטכ"ל המצרי למקרה שמוצב הפיקוד בשגרה ("מרכז 200" בבניין המטכ"ל) – ייפגע.

[76]. אותר במהלך המלחמה.

[77]. אותר רק זמן ניכר לאחר הפסקת האש.

 [78] לפני המלחמה איתרנו את המוצב, אך לא שייכנו אותו בבטחה לארמיה 3. במהלך המלחמה קבענו את שיוכו, המלצנו לתוקפו, המוצב נפגע ומפקד הארמיה ומטהו נפוצו לכל עבר. חלק מקציני המטה נפלו בידינו בשבי.

[79]. אל"מ (דימ') מאיר מאיר שקיים מספר פגישות לתחקור סוכן הצמרת, אשרף מרואן, אמר לי בראיון שקיימתי אתו שלא שאל או תדרך את המקור לתת מענה לפערי האיסוף שמניתי לעיל. (הראיון המוקלט בארכיון המחבר). 

[80]. צי"ח: ציון ידיעות חשובות; קביעת סדר עדיפויות בהפעלת מערך האיסוף.

[81]. ראה מאמר "ימי צליחה" בספר "ניצחון בסבירות נמוכה". 

[82]. רשף, אמנון. לא נחדל. אור יהודה: כנרת, זמורה, ביתן, 2013. עמודים 314 ו־ 315. 

[83]. ענף מחקר השטח באמ"ן הכין אמנם (מבלי שהתבקש) פסיפס עם ביצורים מפוענחים של הגזרה, פסיפס זה הגיע למחלקת המודיעין בחפ"ק הפיקודי אך לא הגיע לחטיבה 14. המודיעין הפיקודי שמתפקידו להכין עזרי מודיעין לגייסות לא יזם הכנת פסיפסים מסוג זה ללוחמים. פרשיה זו הלקוחה מספרי "מודיעין תלוש מהקרקע" ומצוטטת בספרו של אמנון רשף.

[84]. אמנון רשף מבסס את הציטוט על סטנוגרמה מכנס המפקדים של פיקוד הדרום מיום 3.3.74 (עמ' 3, שם). 

[85]. המאמר מופיע בספרו של ד"ר אורי מילשטיין: דרך רבין ומורשתו. רמת גן: הוצאת שרידות, 2010. עמודים 833-918.

[86]. דקל - דליצקי, אליהו. מודיעין תלוש מהקרקע. אלקנה: אלי דקל ספרים .2010 פרק "ניוון ההדרכה בנושא הפענוח ומודיעין השטח" עמוד 232

[87]. שם, עמוד 261.

[88]. שם, עמוד 56

[89]. במלחמת שלום הגליל התבצרו הסורים לאורך ציר דמשק - ביירות. מרכז הפענוח המשולב למטכ"ל ולפיקוד צפון לא עסק בנושא. בענף השטח במטכ"ל "ייצרו" פסיפסי תצ"א עם פענוח הביצורים אך אלה נתקעו ברובם בדרך ליחידות הלוחמות.

[90]. דקל- דליצקי, אליהו. "מודיעין תלוש מהקרקע", אלקנה: אלי דקל ספרים 2010

[91]. האלוף אלי זעירא בספרו "מיתוס מול מציאות" מונה רשימה ארוכה של הפתעות של אומות העולם בחיזוי פתיחת מלחמה. על רשימתו אפשר להוסיף גם את המצרים במלחמת ששת הימים, את הסורים במלחמת שלום הגליל ועוד ועוד.